"לאחר שיצאתי לגמלאות התנדבתי במשך שנתיים בארגון 'סלעית' – תוכנית המסייעת לנשים שחוו אלימות מינית, שנסיבות חייהן הובילו אותן למעגל הזנות ולתעשיית המין. הצוות שם עושה עבודת קודש של ממש. בדירת החירום שהיתי יחד עם מתנדבות נוספות, מנסות להיות אוזן קשבת לנשים שמצאו במקום מקלט, לעודד אותן, לחזקן ביכולתן לשבור את מעגל האומללות ולבנות לעצמן חיים חדשים. ההתנדבות הייתה קשה מאוד מבחינה רגשית. פגשתי שם נשים, שנסיבות חיים קשות ואלימות ורובן ככולן עברו פגיעה מינית מתמשכת הביאו אותן בחייהן למצב שאין להן כלום.

הן לא הצליחו לבנות לעצמן חיים נורמטיביים והן חסרות דיור ומקצוע. ברוב המקרים המשפחות מתנכרות להן ואין להן שום דבר להיאחז בו, והדבר היחידי שהן יכולות להתפרנס ממנו הוא גופן. חלק ניכר מהן מכורות לסמים קשים, וזהו מעגל קסמים נוראי שהן לא יכולות לצאת ממנו. כל כניסה לדירת החירום הייתה כמו בוקס בבטן. רבות מהן במצב פיזי קשה מאוד, שלא לדבר על מצב נפשי. אין להן אמון בבני אדם, הן פסימיות ודיכאוניות. החיים כחסרות בית גובים מחירים כבדים מהן. כל פעם נחמץ הלב כשמישהי שמכירים מוצאת את מותה בשל נסיבות החיים הקשות. זו אחת ההתנסויות הכואבות בחיים שלי, אם לא הכואבת ביותר".


לדבריה, המסר הכי חשוב בספר הוא שכולנו רקמה אנושית אחת, למרות שהחברה שלנו מורכבת מתתי קבוצות שיש להן מאפיינים דתיים, חברתיים ותרבותיים שונים: 'אסור לשפוט אנשים על סמך דעות קדומות ותפיסות חברתיות ותרבותיות על עדות או על יוצאי מדינות כאלו ואחרות, אלא לראות מי האדם העומד לפנינו. הסיפורים מנתצים את הדעות הקדומות. לעיתים כולנו נופלים למלכודת התיוג של אנשים ולהכנסת אנשים ל'מגירות'. בסיפורים ניסיתי להראות עד כמה חשוב להיות אנשים מוסריים, ערכיים ואנושיים. זו השקפת העולם הבסיסית שלי שלפיה שאנשים שעושים טוב, הטוב חוזר אליהם בדרך זו או אחרת. בסיפורים מתגלה החשיבות של ערבות הדדית, שכל כך מאפיינת את התקופה שאנו חיים בה'.


בשנת 2016 פרשה אורנה מתפקידה במשרד החינוך, ומאז עוסקת בכתיבה. עד כה היא הוציאה לאור שלושה ספרים: ספרה הנוכחי "שמלה בתפירת עילית, אסופת סיפורים" ושני ספרים העוסקים במנהיגות אישית ובהגשמה עצמית שיצאו לאור בעברית ובאנגלית ונמכרים באמזון: "להגביה עוף במסלול החיים – האתגר" ו"מנהיגות מבפנים – לחיות בשמחה ובהגשמה עצמית". בקרוב עומדים לצאת לאור שני ספרים נוספים שלה: "מלכה" הפורש את סיפור חייה מעורר ההשראה של סבתה, חלוצת העלייה השלישית, שעלתה לארץ לבדה בשנת 1925 והתמודדה עם קשיים אדירים כעולה חדשה, כחלוצה וכאישה, וספר מתח בדיוני שנכתב בהשראת אירועים אמיתיים בשם "סידני, בוסטון, טהרן" שעומד לפני עריכה ספרותית.

במשך שנים היא עסקה בפעילות התנדבותית למען נפגעות תקיפה מינית, תחילה בעל"ם. היא חברה לצוות שעסק בהכנות לפתיחת מרחב סיוע לנפגעות בשם "בית אמיתי" במסגרת עמותת על"מ, והתנדבה בתוך הבית מדי שבוע במשך שלוש שנים ואחר כך כחברה בקבוצת ידידות הבית. לאחר הפרישה ממערכת החינוך התנדבה במשך שנתיים בארגון "סלעית" – במקלט לנשים באזור התחנה המרכזית בתל אביב. הארגון מסייע לנשים שחוו אלימות מינית ונקלעו למעגל הזנות, ועוסק בשיקום וביצירת תנאים וכלים כדי לסייע לנשים להיחלץ ממעגל האלימות.

ההתנדבות בעל"מ וגם בסלעית חיזקו אצלה את ההכרה, שלפיה ההורים חייבים להיות עם היד על הדופק ביחס לילדיהם, להיות ערניים למצב הנפשי של הילדים, לשוחח עימם וליצור איתם קשר של אמון. "במקרים רבות מתבצעות הפגיעות המיניות על ידי איש משפחה, שכן, ידיד של המשפחה וכדומה והן משולות לרצח של נשמה", היא אומרת.

אורנה, בת 68, שירתה בצה"ל כמשק"ית קישור ובהמשך כקצינת שלישות בדרגת סרן. היא בעלת תואר שלישי בתחום היסטוריה ומגדר מטעם אוניברסיטת בר אילן. במחקריה עסקה בקולקטיבים של נשים כאמצעי להשגת שוויון בחברה היישובית.

היא עסקה בחוויות נשים במעגלי החיים השונים בקיבוצים , עד הקמת המדינה. במערכת החינוך היא מילאה תפקידים שונים: מחנכת, רכזת שכבה, רכזת מיזם גמלאים, מדריכה להיסטוריה ומדריכה ארצית למגדר. במסגרת תפקידה ביחידה לשוויון בין המינים העבירה השתלמויות לצוותי הוראה בנושא מגדר ואיך להפוך את השיעור למקדם שוויון מגדרי בתחום הפדגוגי ובתכני לימוד שונים. היא קיימה הדרכות שוטפות בבתי ספר והייתה שותפה עם חבריה ליחידה לכתיבת מערכי שיעור בנושאים שונים לקידום שוויון מגדרי בחינוך. היא יזמה הקמת סדנת העצמה לנערות עליה קיבלה פרס מטעם הקרן ליזמות חינוכית.


היא ילידת מעוז אביב, שיכון צבא קבע בתל אביב, למדה בבית ספר יסודי מגן ואחר כך בתיכון עירוני ד'. אביה עופר היה ניצול שואה מרומניה שעלה ארצה לבד עם קבוצת בני נוער באוניית המעפילים "ההגנה" בקיץ 1946. לאחר מספר חודשים במחנה המעצר בעתלית הוא הגיע עם קבוצת בני הנוער לקיבוץ עין השופט ושם חי והתחנך עד גיוסו לצה"ל. אמה בלה בן צבי נולדה בתל אביב בשנת 1935 לראובן ומלכה הלפרין. ראובן (רודולף) עלה לארצה לבד מקרקוב בשנת 1920 בגיל 18, וכל משפחתו הענפה נספתה בשואה בפולין.

אביה עופר נפצע בשנת 1956 כקצין מילואים הוא עבר פציעת ראש קשה במבצע סיני. כשהייתה בכיתה י"ב חלה אביה בסרטן הלבלב ונפטר בדצמבר 1975 והוא רק בן 43. הוא זכה לראות אותה במדי צה"ל, כשהגיע לטקס סיום הטירונות, כשהוא חולה מאוד אבל מאושר. בגיל 20 היא נישאה לנסים מרקוס, שאותו פגשה בשבוע הראשון של כיתה י"ב, כששירת כקצין הנדסה קרבית.

בגיל 21 היא ילדה את בנם הבכור ובהמשך נולדו להם שתי בנות. בגיל 25 השתחררה והיא ונסים יצאו לשליחות בניגריה מטעם חברת סולל בונה. "אני גאה מאוד במשפחתי. ילדי הם אנשים ערכיים וחרוצים, בעלי עמוד שדרה חזק ומצפן מוסרי. הם נשואים ובעלי משפחות. ההצלחה הגדולה ביותר שלי בחיים היא הילדים שגידלנו והמשפחה הענפה שיש לנו היום, תודה לאל", היא אומרת.

לדבריה, ההשתלמויות בית ספריות, בפסגות, בקורס מנהלים, בהשתלמויות של רכזות חברתיות ובלימודים אקדמיים סייעו לה בכתיבת ספריה. ספרי המנהיגות שלה נכתבו בעיקר על סמך תובנות על החיים, שאליהן הגיעה בעצמה לאור ניסיון חייה, והיא פיתחה והפכה לסדנאות לחשיבה חיובית ולהעצמה אישית, שאותן העבירה לבני נוער ולגמלאים בתוך מערכת החינוך במשך 20 שנה. אורנה: "במשך כמה שנים כתבתי בלי הפסקה. הרגשתי ש'יורדים' אליי מסרים חשובים, שאותם העליתי על הכתב וכיום אני חושבת שמדובר בתקשור. כשקראתי את הדברים שוב ושוב מצאתי את נקודות ההשקה בין התכנים ש'קיבלתי' לבין הדגשים העיקריים שלמדתי בהשתלמויות השונות, אך בשמות אחרים".

ספרה 'שמלה בתפירת עילית, אסופת סיפורים" כולל שמונה סיפורים מתקופות שונות בחיי המדינה, עד לתקופתנו. "כל הגיבורים שלי הם אנדרדוגים, שנולדו למציאות מאתגרת מבחינה משפחתית או חברתית. לעיתים הם חוו חוויות מטלטלות בחייהם הצעירים, שהותירו בהם זיכרונות כואבים, לפעמים צלקות, אבל מה שמשותף לכל הגיבורות והגיבורים של הסיפורים זה שהם גילו כוח פנימי חזק, נחישות, אופטימיות ואמונה שיש בכוחם לשנות את המציאות שהם נקלעו לתוכה. אכן כולם מוצאים את הדרך להניע את המנוע הפנימי שלהם כלפי מעלה, להתקדם, לצמוח ולפרוח למרות הקשיים הפנימיים והחיצוניים שהם חוו", היא מציינת.

הסיפורים בספרה מעוררי השראה ולקוחים מחיי היום יום בארץ. הם רלוונטיים ואקטואליים בשל המסר החזק העובר כחוט השני לאדם יש כוח להוציא את עצמו ממצבים קשים. אורנה: "אני מאמינה גדולה בזה, וגם על כך כתבתי ופיתחתי תכנים של מנהיגות אישית והוצאתי שני ספרים בנושא. ספרי זוכה לביקורות אוהדות מאוד שמרגשות אותי, ואני מאמינה שהמסרים הטמונים בו יכולים לסייע לכל אדם המרגיש תקוע וחסום על ידי מעצורים חיצוניים ופנימיים.

הסיפורים מספרים את הסיפור הישראלי, וכל אחד יכול למצוא את עצמו שם, בדרך זו או אחרת. בזכות כוח הרצון והאמונה בעצמם הגיבורים מתגברים על קשיים אובייקטיביים וסובייקטיביים. מבחינה זו הסיפורים בספר מעוררים השראה".

היא התחילה לכתוב סיפורים בהשראת חוויות שעברה בחייה: מהילדות בשכונת מעוז אביב, שהייתה שיכון צבא קבע, שם היא וחבריה וחברותיה קיבלו מסרים על כך שהם דור ראשון לתקומה ומוטלת עליהם אחריות רבה לבנות את המדינה היהודית שזה עתה קמה. "רבים מההורים שלנו היו ניצולי שואה. כשסיימתי לכתוב את הסיפורים גיליתי שבחלק לא מבוטל מהם השואה נמצאת ברקע, זה עבר שמשפיע על ההווה, כי השואה מהדהדת באופן עקיף בחיינו עד היום. אנשים לא יכולים להשתחרר מהסיפור המשפחתי שלהם שיצוק להם בנשמה ובדם. גם אם ההורים לא דיברו את חוויותיהם, שתיקתם דיברה. הסיפורים שלי מושפעים גם מהתנדבותי רבת השנים עם נפגעות תקיפה מינית", היא מוסיפה.

לסיום מגלה אורנה כי לכתיבה יש ערך תרפויטי עבורה. "אני ממליצה לכל אחד לכתוב כביטוי של רגשות, חלומות, תובנות וזיכרונות. זו פעולה משחררת, מאווררת רגשות ומומלצת בכל גיל. המילים יכולות לחזק אותי ואת האחרים. עלי להשתמש במלים חיוביות כדי ליצור אטמוספירה חיובית בחיים שלי, כי לכל מה שאנו אומרים ומשחררים לאוויר יש כוח אנרגטי. המילים יכולות לחולל פלאות וגם להרוס והן מבטאות את גישתנו לחיים – חיובית או שלילית, שתקבע במידה רבה את מידת האושר שלנו, רווחתנו הנפשית ובריאותנו.