www.rinunim.co.il
Deprecated: Function split() is deprecated in /home/rinunimc/public_html/PrintArticle.php on line 64
|
'שליחותי כדרך חיים' מאת מוטי זליקוביץ. הוצאה עצמית. כתבה: רונית קיטאי
הספר 'שליחותי כדרך חיים' יושק ב-12.5.22 באירוע שיתקיים בבית הארחה 'בית וגן' בירושלים ויכלול מופע חדש 'צלילים שלובים' וגם סיפור חייהם של מוטי ושושי זליקוביץ שאימצו ארבעה ילדים לאחר שלא הצליחו להביא ילדים לעולם, על מחלת הסוכרת שסיכנה את חייו וכיצד הוריד 45 ק'ג ממשקלו, שינה את התזונה ואורח חייו ומאז הפך לאיש בריא שעוסק באימון אישי לאורח חיים בריא. שליחות כדרך חיים היא זו של מוטי זליקוביץ ששימש כעוזר להיישבות של מספר שרי בטחון והיו לו תפקידים נוספים
| ||
אומר מוטי זליקוביץ: 'כאשר הייתי תלמיד כיתה ד' הופר השקט בשכונת מאה שערים ומרכז ירושלים. אז פרצה מלחמת ששת הימים. מהימים המתוחים שקדמו למלחמה אני זוכר את מילוי שקי החול, ששימשו להגנה ולמסתור, ואת האפלת הבתים והמכוניות. בשבת הראשונה שלאחר המלחמה הלכתי עם אבא, יד ביד, כדי לראות את הכותל המערבי ששוחרר'. מוטי זליקוביץ, אשר שימש עוזר להתיישבות של מספר שרי ביטחון ומילא מגוון תפקידים במשטרה ובביטחון, מספר זאת לקראת השקת ספרו 'שליחותי כדרך חיים' שיתקיים בקרוב מאוד בבית הארחה 'בית וגן' בירושלים ויכלול מופע חדש בשם 'צלילים שלובים' עם נילי סגי זקס . לשקול 127 ק'ג ולהסיר עשרות קילוגרמים ממשקל גופו זה לא פשוט. בימים אלו יצא לאור ספרו 'שליחותי כדרך חיים', העוסק בניסיונו להבין מהי שליחותו בחיים באמצעות חייו המרתקים והתובנות שצבר. יש אנשים עם אגו מנופח ויש כאלה שכל פעם שהם זוכים בתפקיד חדש ומתקדמים בעבודתם הם שואלים את עצמם 'למה אני?'. 'זוהי שאלה שעולה בראשי כבר כמעט 40 שנה בכל פעם שאני מגיע לתפקיד חדש, ללמוד משהו חדש או להתמודדות עם אתגר חדש', מודה מוטי זליקוביץ, שיעלה מופע חדש בשם 'צלילים שלובים' עם נילי סגי זקס, בשילוב נגינה בפסנתר, שיעסוק בהתמודדות עם אתגרי החיים. ההכנסות מהספר יוקדשו לעמותת 'משפחתא', קהילת האימוץ של ישראל, שמוטי שימש במשך עשור שנים כיו'ר שלה בהתנדבות, וזה כתוצאה מכך שהוא אסיר תודה על שהצליח להקים משפחה בזכותם. החיבור של מוטי ואשתו שושי לעולם האימוץ נוצר בעקבות העובדה שבמשך ארבע שנים לאחר נישואיהם בגיל 20 הם לא הצליחו להביא ילדים לעולם. מספר מוטי זליקוביץ: 'עשינו בדיקות וטיפולים, התחלנו עם כדורים, זריקות, הפריות חוץ גופיות ועוד. היו דברים לא נעימים כמו: אכזבות, ייאוש, בכי והרבה בלאגן. אחרי תקופה מסוימת התחלתי לחשוב 'למה', וזה מה שמוביל את הספר: למה אני עובר כל מיני דברים בחיים?, למה אני ואשתי לא יכולים להביא ילדים לעולם? לאט לאט מתחילות לצוץ לי בראש מחשבות על אימוץ. יש לי אמונה חזקה ואני מתחיל להאמין שיש לי שליחות בעולם. כל אחד מגיע עם ייעוד, רק השאלה היא האם הוא מבין מהי שליחותו. אחרי חמש שנים בהם ניסינו ושוב התאכזבנו, החלטתי לעשות מעשה. יום אחד נכנסתי למשרד הרווחה, נפגשתי עם העובדת הסוציאלית ופתחתי תיק אימוץ ורק לאחר מכן סיפרתי לאשתי על כך והיא הגיבה: 'בסדר, אבל נמשיך עם הטיפולים'. התחלנו את האימוץ עם עובדת הרווחה, שזה סיפור עם סחבת כה ארוכה. אנשים מביאים ילדים לעולם ולא יודעים כיצד להיות הורים, ואילו אני צריך להוכיח שאני מסוגל להיות הורה ולעבור קורסים והשתלמויות'. לאחר שקיבלו גזר דין כי אין להם כל סיכוי שיהיו להם ילדים ביולוגיים, הם החליטו להתמקד באימוץ. שבע שנים חלפו מרגע בו נרשמו לאימוץ ועד שקיבלו שיחת טלפון ששינתה את חייהם: 'תבואו מחר, מחכה לכם תינוקת'. בבית לא היה להם כלום כדי לקלוט את התינוקת ושניהם לא ידעו דבר על גידול תינוקות. שושי התייעצה עם השכנות ושניהם עשו קניות לקראת בואה של התינוקת. שכן הביא את כל הקניות הביתה והרכיב את מיטת התינוק, ואז נסעו לקבל תינוקת בת שבוע, שעל גופה היו החיתולים מבית החולים. נזכר מוטי: 'כשהגענו הביתה כל היישוב היה שישו ושמחו, כולם רצו לראות את התינוקת. בשבת הייתי צריך לעלות לתורה ולקרוא לה בשם. ידענו מראש מה השם שאנחנו רוצים: שמרית , ראשי תיבות של 'שושי ומוטי רצו ילדים תמיד'. כך התחלנו פרק חיים חדש עם כל מה שקשור לתינוק: טיפת חלב, לקום בלילה, חיתולים ועוד. אחרי חודש עשינו מסיבת הודיה גדולה לכבודה'. אגב, בתם הבכורה, שמרית גרוס-זליקוביץ היא גם זו שעיצבה את כריכת הספר 'שליחותי כדרך חיים' שכתב אביה. אבל בואו נחזור לתקופה ההיא. אחרי תקופה מסוימת הם הרגישו שהם רוצים עוד ילד כדי ששמרית לא תהיה בת יחידה. שוב נרשמו במשרד הרווחה ואמרו להם שזה יכול לקחת כמה שנים עד שיקבלו תינוק, אבל בינתיים הציעו להם לאמץ ילד גדול יותר מעל גיל שנתיים. כששמרית הייתה בת ארבע הודיעו לנו שיש בשבילנו אח ואחות בני חמש ושבע. 'אמרנו שאנחנו מסכימים והתחילו לעשות לנו פגישות היכרות איתם. מהר מאוד נקשרנו אליהם והם נקשרו אלינו. אחרי שתי פגישות הם כבר אמרו שהם רוצים לבוא איתנו הביתה. בפגישה הלפני אחרונה שמרית באה איתנו והם לא רצו לחזור עם העובדת הסוציאלית. בסוף סיכמנו שלמחרת יעשו להם מסיבת פרידה בבית הספר ובגן, ואז הם יגיעו אלינו. היינו בהלם כשכל אחד מהם בא עם שקית ניילון קטנה עם בגד מצ'וקמק בפנים, בלי צעצוע ובלי כלום. נסענו ביחד איתם לקנות להם בגדים, צעצועים, משחקים וכל מה שצריך. הם נשארו עם השמות שאיתם נולדו: אתי ושלומי. עשו להם ביישוב קבלת פנים יפה מאוד וחגגו לכבודם במסיבה גדולה שבה השתתפו כל ילדי היישוב'. חלפו שנתיים ושושי ומוטי זליקוביץ קיבלו הודעה טלפוני שבישרה על תינוק נוסף שמחכה להם. 'קיבלנו תינוק בן חודש, הבאנו אותו ליישוב ועשינו לו ברית. קראנו לו שריה, על שם הסופר של דוד המלך. כיום הוא כבר בן 27. בשלב זה החלטנו להתמקד בלתת חיים טובים לארבעת ילדינו, שכבר מההתחלה ידעו שהם מאומצים. תמיד אמרנו להם שנלווה את כל מי שירצה לפתוח את תיק האימוץ'. לבני הזוג זליקוביץ' יש כיום שבעה נכדים מילדיהם ו'הנושא של האימוץ מאוד פתוח אצלנו. באחד הפרקים בספר יש את הסיפור האימוץ ועליי מהזווית שלהם. הם תמיד מתייעצים איתי והכל פתוח וגלוי מאוד איתם', אומר מוטי שנלד וגדל בבית שנבנה בתחילת המאה ה-20 על ידי זאודיתו, קיסרית אתיופיה, שהחליטה לבנות בירושלים בית ראוי שבו תגור באחרית ימיה. צבא של בנאים עמל על הקמת הבניין המפואר במשך 12 שנים. בשנת 1928 נחנך הבית ברחוב הנביאים 40-38 והקיסרית מעולם לא זכתה להתגורר בבניין, שמאז ועד היום משמשת מחציתו השמאלית כבית הקונסול האתיופי בירושלים. במחצית הימנית המושכרת התגוררה תערובת של ותיקים עם עולים חדשים, חרדים, דתיים וחילוניים, שבירושלים של תחילת שנות ה-60 לא הייתה מחזה נדיר'. זליקוביץ נולד להורים יוצאי הונגריה, ניצולי שואה שהוא היה בנם היחיד. עד גיל שלוש לא ידע עברית כי 'ההורים שלי דיברו איתי רק הונגרית ויידיש כי רצו שאדע את השפה ואוכל לדבר בהונגרית עם סבתי שעברה לגור איתנו בבניין. עד היום אני מדבר הונגרית שוטפת. בחצר הענקית של הבניין הירושלמי שיחקו מוטי וחבריו בכל משחקי הילדות: כדורגל, רכיבה פרועה על אופניים, דג מלוח, מחבואים, תופסת, קפיצה בחבל וחמש אבנים. הוא למד בתיכון מקצועי פרי המוח היהודי של אותם ימים שגרס כי לכל אחד צריך שיהיה גם מקצוע ביד כדי שיוכל לפרנס את עצמו. 'אבא שלי אמר שבארץ ישראל צריך גם אנשי מקצוע ולא רק תלמידי חכמים. לכן למדתי בבית הספר המקצועי קריית נוער במגמת מכניקה והמשכתי לטכנאים והנדסאים. לאחר סיום כיתה י'ג והבגרויות שירתתי כטכנאי מטוסים בחיל האוויר והתחתנתי עם שושי. לאבא שלי הייתה חנות מתנות במרכז ירושלים ברחוב בן יהודה וחברה של שושי שיצאה עם חבר שלי הייתה קונה שם, ודרכו הכרתי אותה. מאז עברו 45 שנה שאנחנו ביחד. היא ירושלמית שבאה ממשפחה בת עשרה ילדים'. עם שחרורו מהצבא חיפשו מוטי ואשתו מקום להתיישב בו. 'פנינו לגוש אמונים ואמרו לנו שעומדים להקים יישוב קהילתי חדש בשם: כוכב השחר. בהתחלה היינו תשע משפחות וכיום היישוב מונה 500 משפחות. בהתחלה שימשתי רכז הביטחון של היישוב ובהמשך עבדתי ביחידת החבלה של המשטרה. לאחר שזכיתי במכרז של המועצה האזורית הפכתי לקב"ט המועצה. מאוחר יותר הציעה חברה לציוד כיבוי אש לי ולגיסי לפתוח סניף בירושלים. רצינו להיות מיליונרים בגיל צעיר, אבל בגלל טעויות רבות בניהול העסקי הכרזנו על פשיטת רגל, עם כל המשתמע מכך'. בגיל 35, כנראה בשל הלחץ הנפשי הרב שהיה נתון בו בעקבות הכישלון העסקי וגם בשל הגנטיקה, התפרצה הסוכרת אצל מוטי. 'הייתי שמן, לא עשיתי ספורט, הייתי הרבה במתח וככה התפרצה המחלה. בהתחלה לא ידעתי שחליתי עד שיום אחד קמתי בבוקר וראיתי מטושטש. הרופא ביקש ממני לעשות בדיקות ראייה וסוכרת. אופטיקאי אמר לי שאני צריך משקפיים מספר 5. לאחר שעשיתי בדיקות סוכר קיבלתי תוצאות 'אללה יוסטור' ושלחו אותי לרופא סוכרת. התחלתי ליטול תרופות והרופא אמר לי לעשות דיאטה. די מהר הורדתי את המשקפים ועד היום הן מונחות במגירה'. לדבריו 'כל מי שיקרא את הספר ויבין את העומק ואת המסר שבו, ידע גם את התשובות לשאלות ה'למה אני' שכל אדם חייב לשאול את עצמו. התשובה על כך תבהיר לאדם את שליחותו בחיים,'. אחד הנושאים שבהם עוסק ספרו החדש הוא התמודדותו עם הסוכרת. "'לפני כ-35 שנה חליתי בסוכרת קשה לאחר שהיו לי ערכים סוכרתיים מסוכנים ושקלתי כאמור 127 ק'ג. עבדתי במשרות עם המון שעות עבודה והרבה ריצות. קיבלתי זריקות אינסולין ארבע פעמים ביום, במקביל לכדורים שלקחתי נגד לחץ דם ודילול דם. לפני שמונה שנים החלטתי לשנות את הדיסקט של חיי. שיניתי את התזונה שלי והתחלתי לעסוק בהליכות וספורט. לאחר שהצלחתי להפטר מ-45 ק'ג מיותרים, הפכתי לאדם בריא. הסיבה לכך מזה שבע שנים מדדי הסוכר שלי הם כמו אדם בריא, ואני מתאמן כל יום לפחות שעה בחדר הכושר. הדחף לעשות זאת החל כאשר קאתי כתבה על מסעדן לשעבר בשם אילן עוז מקריית שמונה, שהתגלתה אצלו סוכרת . אותו מסעדן טיפל בעצמו משך שנתיים והצליח להוריד את הסוכרת. לאחר שסגר את המסעדה, התחיל לאמן אנשים כיצד להוריד את הסוכרת. פניתי אליו והוא שינה לי את התזונה, הוסיף לי פעילות גופנית ותוך שבוע הפסיקתי להזריק לעצמי אינסולין. למדתי ממנו על תזונה נכונה והוא ליווה אותי חצי שנה עד שלא הייתי צריך יותר תרופות'. מאז הספיק מוטי זליקוביץ להשתתף שלוש פעמים במרתון ורץ עשרה קילומטרים, ומזה שמונה שנים הוא לא נוגע באף מחמימה וגם לא נזקק לאף תרופה. הוא מתמיד להתאמן בחדר כושר ועושה זאת במשך חמישה ימים בשבוע. כשהוא מדריך אנשים לתזונה נכונה הוא גם מלמד אותם כיצד לצרוך נכון את האוכל ומאמן אותם לתזונה נכונה ולהתמודדות עם סוכרת'. בסופו של דבר, השאלה היא האדם מבין מדוע הגיע לעולם ולמה קרה לו כך וכך. אדם שחולה במחלה צריך לחשוב מהו המסר שהוא צריך לקבל ממנה. בין התודות שלו לאמו חוה זליקוביץ על הסיוע בסיפור העבר המשפחתי. לרעייתו שושי ולילדיהם שמרית, אתי, שלומי ושריה, על תמיכה ופרגון לאורך השנים. הוא גם מודה למוטי מרגלית וניצה גורן על הסיוע בהבאת הספר לדפוס ולמאיר הרוש ידידו הטוב על הדפסת הספר שנוצר ב'דפוס הרוש והחרוצים' בירושלים. 236 עמודים - 78 ש'ח. |
שליחותי כדרך חיים' מאת מוטי זליקוביץ
|