'אתמול בערב בנימין נתניהו עשה מסיבת עתונאים, שבה הוא אמר שלוש פעמים, שאסור שהמלחמה תסתיים. התירוץ הפעם היה ציר פילדלפי. זה סלע קיומנו החדש. לפני זה, זו היתה הכניסה לרפיח. לפני זה מסדרון נצרים. כל פעם יש איזה הסבר למה אין עסקת חטופים והמלחמה תמשך לנצח.

בשבוע האחרון נרצחו ששה חטופים. נהרגו חמישה חיילים. נרצחו שלושה שוטרים. אחד מהם הוא אבא של שוטרת צעירה שנרצחה בשדרות בשבעה באוקטובר. זה לא היה שבוע יוצא דופן. אלה החיים שהממשלה הזו מציעה לנו.

לקום כל בוקר לנרצחים והרוגים ופצועים וחטופים שמתים במנהרות. לצילום של ילד יפה מחייך, שמתחתיו כתוב "הותר לפרסום". אסון רודף אסון. הפכנו לאומה מבוהלת, שלא מעיזה להתרחק מהממ'ד.

הממשלה מציעה לנו להיות מדינה שהדבק היחיד שמחזיק אותה ביחד הוא השנאה. יש לנו שלטון שעוסק כל היום בשאלה את מי הוא שונא. שונא ערבים, שונא שמאלנים, שונא להט"בים, שונא תקשורת, שונא את שומרי הסף, שונא את עינב צנגאוקר על זה שהבן שלה נחטף.

העדויות מקיפות אותנו: המינוי של "הצל" לפקד במשטרה, העליות של בן גביר להר הבית, החזרה של יריב לוין להפיכה המשטרית, הגיבוי לאלימות המתנחלים, מכונת הרעל של ינון מגל וברדוגו.

מי רוצה לחיות במדינה כזו? הנכדה שלי בת ארבעה חודשים. שמה נעמי. הם גרים במרכז תל אביב. היא עוד לא התעוררה פעם אחת מזה שצומחות לה שיניים. היא כבר התעוררה מכטב'מ ח'ותי.

תינוקת בת ארבעה חודשים שכבר היתה תחת איומים של טילי חיזבאללה ורקטות מעזה. מחבל מתאבד התפוצץ ליד הבית שלה והממשלה אומרת לה: אלו יהיו חייך. לתמיד. למה שהוריה יסכימו?

זו ממשלת האסונות, ואחרי כל אסון הם מטיפים לנו שצריך להתאחד וב"ביחד ננצח". אתם רוצים לאחד את העם? גם אני. מאוד. יש לי רק שאלה אחת: סביב מה? סביב איזה ערכים אתם רוצים לאחד את העם?

אתם רוצים לאחד את העם סביב בן גביר? סביב הטקסים של מירי רגב? אם ישראל היא לא מדינה הגונה, שומרת חוק, לוקחת אחריות, מקדשת את החיים, סביב מה אנחנו מתאחדים?

אני רוצה להזכיר לכם : יש עוד אפשרות. יש את המדינה האחרת. שאנחנו אוהבים אהבת נפש. שתמיד אהבנו. דמוקרטיה ליברלית פתוחה, לאומית, ציונית, אופטימית, מתוחכמת, חדשנית. עם חברה אזרחית חזקה. עם שלטון מתפקד שיודע לנהל. עם יהדות מאירת פנים וסובלנית שהיא הדבר שמחבר בינינו, לא הדבר שגורם לנו לריב.

זה אפשרי. זה היה פה. לא מזמן. מדינה שקצינים צעירים ומוכשרים מתגייסים לצבא שלה, לא בורחים ממנו. רופאים צעירים ומוכשרים נאבקים על מקום בבתי החולים שלה, לא עוברים למדריד. שמובילה קואליציה איזורית עם הסעודים. שכל הדמוקרטיות הגדולות, ובראשן ארה'ב, מתייצבות מאחוריה.

מתי היינו חזקים באמת? כשהיו לנו עקרונות ועמוד שדרה מוסרי. כשידענו שאנחנו לא רוצים בשום פנים ואופן "לדבר בשפה היחידה שמבינים במזרח התיכון", כי השפה שלנו היתה אחרת והערכים שלנו היו אחרים.

מתי היינו הכי חזקים? היינו הכי חזקים כשהצבא וההנהגה אמרו לעם ישראל: "כן, אנחנו מאמינים בטוהר הנשק, אנחנו מאמינים בחוק, יש לנו שומרי סף ובתי משפט ואנחנו טובים מאוייבינו. אנחנו מאמינים שצריך לחקור את עצמנו ולהגיד את האמת גם כשהיא קשה."

ישראל אמרה כל השנים לעולם ולעצמה שני דברים: אנחנו המדינה החזקה במזרח התיכון, ואנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. שני הדברים האלה קשורים. אנחנו חזקים בגלל שאנחנו דמוקרטיה. אנחנו חזקים בזכות הערכים שלנו.

יותר ויותר אנשים אצלנו רוצים שנוותר על הקִדמה. בשם הדת, בשם הנקמה, בשם הטענה "שזו השפה שהערבים מבינים." זה מתכון לתבוסה. זה הנצחון המוחלט, אבל של החמאס. מה הם מציעים לנו? להיות נחשלים כמו אוייבינו? להיות בורים כמוהם? אלימים ורדיקלים ומבודדים כמוהם? ככה הם רוצים לנצח?

אנחנו לא רוצים לדבר בשפה של חמאס וחיזבאללה. אם נדבר בשפה שלהם, נהיה כמוהם. אם נהיה כמוהם - לא נהיה. אם נדבר בשפה שלהם אז החמאס לא כבש רק ישובים וקיבוצים ב-7 באוקטובר, הוא כבש גם את המוחות ואת הלבבות ואת הזהות שלנו.

מה שחשוב זה לא איך אוייבינו חושבים, אלא איך אנחנו חושבים. אם לא היינו חברה חופשית, דמוקרטית משכילה ופתוחה לרעיונות חדשים - לא היו לנו 'כיפת ברזל' ותעשייה ביטחונית ולא היינו אומת הסטארט-אפ.

אם לא היו לנו בתי משפט חזקים, ותקשורת חופשית ומעצבנת, וארגוני חברה אזרחית שלא פוחדים מכלום, לא היו לנו גם מטוסי אפ-35 שיכולים להפציץ באיראן, וכלכלה של המאה ה-21, ו"ווייז" ואת המפעל של אינטל בקרית גת. זה הולך ביחד. זה בלתי ניתן להפרדה.

ישראל האמיתית היא לא המהפיכה המשטרית של ה-6 באוקטובר, היא לא המחדל הנורא של ה-7 באוקטובר – ישראל האמיתית היא ההתגייסות המופלאה של ה-8 באוקטובר. היינו הכי טובים שאנחנו יודעים להיות. התגייסנו כדי להציל את המדינה שלנו. החברה הישראלית קמה ואמרה, "כשהכל מתמוטט, עלינו אפשר לסמוך."

יש במדינה הזו יותר אנשים טובים מאנשים רעים. יש יותר אנשים שאכפת להם מאנשים שרק רוצים לריב. אנחנו יודעים להרים את עצמנו מול הקושי, לא לרדת. להיות אומה ומדינה שמאמינה בחברות ובטוב משותף, במדע וטכנולוגיה וזכויות אדם ודמוקרטיה.

אנחנו יכולים להגיע להסכמים איזוריים שישנו את הבטחון והכלכלה שלנו. אם ניתן לילדים שלנו את האפשרות לבנות שותפויות מסעודיה ועד האמירויות, מבחריין ועד מרוקו, הם יבנו פה עולם אחר לגמרי. יש לילדים שלנו את הכשרון הזה.

אנחנו יכולים להיות אלה שמקימים חברות מהפכניות ויוצרים טכנולוגיות מסעירות. להיות אלה שעושים סרטים שיזכו באוסקר, כותבים ספרים שמסעירים את הדמיון וסדרות טלוויזיה שקונים אותם מנטפליקס ועד הוליווד.

אנחנו יכולים שתהיה פה כלכלה שתתן הזדמנויות שאין בשום מקום אחר. במקום משרדים ממשלתיים מיותרים וכספים קואליציונים מושחתים - יהיו פה ערים חכמות ורכבות מהירות ותעשיות מתקדמות. במקום לחזק פוליטיקאים ושרים כושלים - נחזק את מעמד הביניים. נחזק אנשים עובדים.

נחזק את אלה שהמדינה לא סופרת ממטר. אם נאמין בהם, הם יאמינו בעצמם. בכל עיר בפריפריה יהיה חוג רובוטיקה, ובכל חוג רובוטיקה יהיו שני ילדים שכולם יודעים שהם הולכים לכבוש את העולם.

אנחנו יכולים לגרום לזה שהעולם יהיה שוב בעדנו. זה לא נכון שכולם אנטישמים. יש המון אנטישמים, אבל יש גם המון אנשים טובים שמאמינים בנו ומוכנים להיאבק למעננו אם רק נסביר להם איך ולמה'.