ספר לי על עצמך. היכן נולדת, גדלת ומה פתאום החלטת כי תהיה הצלם הכי טוב בעולם?

'נולדתי בקיבוץ עין השופט בשנת 1998. אמי נפטרה כשהייתי בן שנה, ושם גדלתי עם ריח העצים, שמעתי את קולות הציפורים והלכתי בשבילי העפר. בגיל 13 עברה המשפחה שלי לעיר הגדולה תל אביב ושם לראשונה הכרתי את הריח המלוח של הים, קולות המכוניות ושבילי הבטון. כבר בילדותי בקיבוץ ידעתי שאני רוצה לטייל בעולם. כמובן שלא ידעתי מה המשמעות של טיול או מסע, אך הרומנטיקה של מקום זר היפנטה אותי.

חסכתי כסף מעבודתי במסעדת 'ברטון' וכך בגיל 17 התחיל המסע שלי בעולם. זה התחיל בנורבגיה כי לפני הטיסה חשבתי לעצמי כי נורבגיה נשמע כמו מקום יפה, אז אולי כדאי להביא איתי מצלמה. ביקשתי מאבי , עורך הסרטים זוהר סלע, שיתן לי מצלמה כדי שאוכל לצלם איתה. הוא נתן לי במתנה את מצלמת ה'פנטקס' שלו שבה אני משתמש עד היום.

כך הכל התחיל. חזרתי לארץ, פיתחתי את הסרטים ומתוך שלושה סרטי פילם יצאו אולי חמישה 'פריימים' הגונים. אך בזכות החמישה הללו 'התמכרתי'. ישר חזרתי לעבוד, חסכתי עוד כסף (וסיימתי ללמוד בדרך) ויצאתי למסע האמיתי הראשון. הכוונה היא שהפעם הרגשתי את המסתורין והרומנטיקה שייחסתי לטיול בעולם הגדול. מסע זה מתחיל בתאילנד וממשיך ללאוס, קמבודיה, נפאל ויאטנם. ולאחר רגע בארץ לפיתוח סרטים. הפעם חזרתי למסע עם עם נחישות גדולה להיות הצלם הטוב בעולם.

שוב יצאתי לדרך. הפעם לפיליפינים ומשם ולמקום שתמיד חלמתי להגיע אליו. יפן. כך התחיל הקשר שלי עם המקום השונה המסתורי והמיוחד הזה. לאחר שלושה חודשים ביפן קלטתי שבמקום תשובות ותחושת סיפוק נשארתי עם יותר שאלות ותחושת מסתורין כלפי המדינה והתרבות.

הבנתי כי הדרך היחידה להבין את התרבות היא לדבר את השפה, עברתי ליפן בשנת 2019 בה שהיתי בעיר פוקואוקה ולמדתי בקורס של שנה את השפה היפנית. לאחר מכן המשכתי את חיי ביפן לעוד שלוש שנים נוספות אשר במהלכן חוויתי מסעות טרמפים של חודשיים, הצגתי בגלריה מקומית, נכנסתי לזוגיות נפלאה שנמשכה כשנתיים שבמהלכן טיילנו ביפן שנה וחצי. מהאי 'הוקאידו' הצפוני עד לאי 'יאקושימה' הדרומי.

מצאתי בית בהרים של מחוז 'טוקושימה' ובדרך צברתי אין ספור חוויות אותם הנצחתי. התמונות שרואים בתערוכה במוזיאון טיקוטין בחיפה הן הסיפור שלי, הרגשות שלי, הרגעים שלי ושל האנשים שפגשתי במהלך חיי ביפן.
רוב התמונות שלי הן בשחור ולבן, זאת על מנת להעניק לעצמי את תחושת האין סופיות, טיימלסיות והמסתורין.
לעולם אני לא מביים סצנות ולרוב לוקח תמונה אחת מכל סצנה. ככה שגם אני לא בטוח אם הצלחתי לתפוס את הרגע או שלא.

יש לי שתי אחיות קטנות מפרק ב' של אבי : מונה ואלכסנדרה סלע. כיום אני גר בטוקושימה ובחיי היום יום אני מגדל את צמח האינדיגו המשומש לצביעת בדים מסורתית, עם שותפי העסקי קאי- קון, סוחר בענתיקות יפניות ובחורף עושה עבודות גינון יפניות (גינון מסורתי). כן. כפי שאמרתי לך מאז ועד היום אני לוקח איתי לכל מקום את אותה מצלמת 'פנטקס' שאבי נתן לי'.

על משקל 'הגששים' אפשר לאחל לו : 'סע לשלום, המצלמה בפנים'...