הציירת ורד גרנדיר פרוכטמן מציגה אמנות מחאה כואבת בשם 'אימהות חובקות ילדים' - בספריית הטכניון בחיפה. כתבה: רונית קיטאי. צילום: אלבום פרטי

'בימים שלאחר השבעה באוקטובר הכאב היה כה עצום ומיד התחלתי לצייר. זו הייתה דרכי להביע את זעקתי ולמחות על הכאב ועל הזוועות העוסקות במלחמה שהתגלו מידי יום', אומרת ורד גרנדיר פרוכטמן,המסבירה את פשר כל יצירה המוצגת בספריית הטכניון בחיפה

פורסם ב: 26/05/2024 18:07

האומנית ורד גרנדיר פרוכטמן. צילום: אלבום פרטי
ורד גרנדיר פרוכטמן ילידת ליטא עלתה לארץ בגיל 4 עם הוריה לחולון. כשהיתה בת 12 התגרשו הוריה והיא ואמה עקרו לרמת גן שם גרו שנה ולאחר מכן שנתיים בתל אביב, כשהיא עוברת בתי ספר חדשים עם כל מעבר דירה ומודה שזו בהחלט לא היתה תקופה קלה לילדה שמשפחתה התפרקה.

אחר כך היא רצתה ללמוד בקיבוץ ועקרה לכברי שבצפון שם התגוררה עם סוף שירותה הצבאי. מזה 17 שנים היא נשואה לשי פרוכטמן העוסק בחינוך והוא ראש אגף חינוך בראשות מקומית. בני הזוג גרים בפרדסיה 'בין נתניה לחדרה',היא מגדירה זאת.

מוסיפה ורד פרוכטמן גרנדיר : 'מאז השבעה באוקטובר הכאב כה גדול, ולכן אומנות מחאה היתה עבורי הדרך היחידה להשמיע זעקה חשובה זו ,כדי לא לאפשר לעולם לשכוח. אני מוחה על כל הגבולות ההומניים שהופרו: נשים ואנשים שהחופש שלהן הופר וגופן (וגם גופם) הפך להפקר,אימהות שלא הצליחו לשמור על ילדיהן והצעיפים הדקים לא הצליחו לשמור עליהם. הצבעים העזים מסמלים חיים, והמבט המבועת מסמל את הפחד הנורא שנצרב בתודעתנו מתמונתה של שירי ביבס מגוננת על פעוטותיה הרכים'.

'אימהות חובקות ילדים', שבה מופיעות יצירות עם שש נשים עטופות בצעיפים מרומזים, החובקות תינוקות וילדים ומסמלות אימהות מסוגים שונים

היצירה הראשונה 'נשיות מדממת' צוירה בעקבות דמותה של נעמה לוי המדממת וסימלה את האונס, השבי ואובדן החופש של הנשים הצעירות שנגזל מהן החופש וגופן הפך להפקר. את העבודה כרכתי בחבל המסמל את הכפייה ואת השבי. הציור מביע את זעקתן של כל הנשים ואת דמן הנשי הסימבולי.


היצירה השנייה 'הכלה המחכה' היא עבודת אקריליק על קנבס בדמות כלה ססגונית המצפה לאהובה שלא ישוב. סמל לזעקת הנשים הצעירות הרבות שנותרו ללא חתניהן העתידיים ועדיין לא הספיקו להינשא להם. בעבודה זו שולב טקסט מתוך השיר 'בשביל אל הבריכות', מילותיו של יורם טהרלב: 'והיא יודעת שהוא לא יחזור לנצח, והיא עוד מתפללת שהוא רק שכח'. יצירה זו מבטאת החמצה וכאב עז של נשים צעירות שלא הספיקו להינשא לאהוביהן וחלקם גורלם עדיין לא נודע. יצירות אלו נשלחו לתערוכה חברתית של עמותת תומר בן חורין בשם 'חרבות של תקווה' (אוצרת: שירה כוכבי) והוצגו במשך חודשיים עם עבודות רבות אחרות של אומנים שהגיבו לאירועי הזוועה מהאבל והאובדן ועד לתקווה'.

בתערוכה 'אימהות חובקות ילדים' שתוצג בספריית הטכניון בנווה שאנן בחיפה עד סוף חודש יוני 2024, מציגה ורד גרנדיר פרוכטמן יצירות שבהן ציירה שש נשים עטופות בצעיפים מרומזים, חובקות תינוקות וילדים. היא מגלה כי מקור ההשראה שלה הוא תמונתה של שירי ביבס חובקת את שני התינוקות שלה, כשהם עטופים בצעיף שבו יש הגנה סימבולית על עולליה. היצירה נקראת 'שמיים שחורים' ומביעה את זעקת האימהות שגוננו על ילדיהן אך לא הצליחו בתוך השמיים שהשחירו.

שש הנשים מסמלות אמהות מסוגים שונים כשאת התערוכה דמותה של שירי ביבס הסימבולית העוטפת שני פעוטות עם שיער כתום בחיקה.

ורד גרנדיר פרוכטמן עוסקת בהנחיית קבוצות, אימון מנטלי בגישה המשלבת NLP, גשטלט, דמיון מודרך, ייעוץ ארגוני, גישור ומערכות יחסים. יש לה קליניקה והיא מפתחת מודל בשם 'מציאת היהלום הפנימי' ומחברת הספר 'מציאת היהלום הפנימי'. היא אמא לתאומים בני 13.5 שאביהם הוא שי פרוכטמן.

היא משלבת בין אומנות אנושית בועטת, עבודת טיפול והנחייה לבין השמעת קולם של אנשים מעוררי השראה, שצלחו משברים והותירו חותם בתחומים שונים של תרבות, חינוך, חברה ואקטואליה, מדי שבוע בפודקאסט שלה 'ללטש את היהלום הפנימי'.


ורד גרנדיר פרוכטמן המציגה כאמור עתה בחיפה, מסבירה לכל מי ששואל שאין לה כל קשר למשפחת גרנדיר החיפאית אך מוצאת את עצמה נשאלת על כך ללא הרף.

על עצמה היא אומרת: 'מאז ומתמיד אני חשה כאומנית ומטפלת, ואני משלבת ביניהם באמצעות סגנון ייחודי בשם SOUL PAINTING המשלב בין הנטייה שלי לאומנות ליכולתי לצפות ולהבין את נשמותיהם של אנשים.

הייתי רוצה שתערוכה זו תיוצא לחו'ל ו'תזכיר' לעולם את הנשים, האימהות והפעוטות שהפכו לקורבנות של הסכסוך המתמשך בין העם הפלסטיני, שהשגרירים שלו הם ארגון טרור אכזר, לבין העם היהודי היושב בישראל. הלוואי והזעזוע יביא להידברות לקראת שלום בין העמים.

גדלתי בבית של נשים. הוריי היו ניצולי שואה שאיבדו בשואה את רוב משפחתם. אמי הפכה להיות אופטימית חסרת תקנה שחשה הודיה על כך שנותרה בחיים, ואילו אבי סבל מהתקפי זעם מכאב שמעולם לא טופלו עד שלבסוף עזבה אימי את הבית כשהייתי בת 12. הייתי מוקפת בסביבה נשית חזקה: אימי, אחותי וחברות של אמי. נשים תמיד סיקרנו אותי ונתפסו בעיניי כמין החזק.

הגבר היחיד שהכרתי באותם ימים היה אבא שלי, שאיכזב ואני איבדתי אמון בגברים. ציירתי רק נשים, שבהן נתתי אמון והן עניינו אותי, כמו גם עולמן הפנימי ונפשן הפצועה.כילדה סבלתי מדימוי עצמי נמוך. אמי עבדה כמנהלת חשבונות והיא מוכשרת ומצליחה שבאותם ימים עבדה בחברה לייצור חקלאי.

הייתי ילדה עם נטייה מובהקת לאומנות, ומתמטיקה לא הייתה מנת חלקי. כילדה בניתי לעצמי נוסחה מחשבתית, שגרמה לי להסיק מסקנה שאם אינני מבינה מתמטיקה זה אומר שאינני חכמה מספיק. בגיל עשר התקשרה מנהלת בית הספר לאמי ובישרה בקול נרגש: 'הילדה מחוננת באומנויות'.

בית הספר בחר בי כנציגה לחוג של נוער שוחר אומנויות, וכך מצאתי את עצמה נוסעת לתל אביב באוטובוס, מציירת ומפסלת בביתן 'הלנה רובינשטיין', שהוא שלוחה של מוזיאון תל אביב. שם פגשתי ילדים כמוני עם נטייה חזקה לאומנות. למזלי גילו את הכשרון שלי באומנות וגם זכיתי בפרסים ובמלגות.

כך הפכתי מילדה 'שקופה' עם דימוי עצמי נמוך למי שגילתה בעצמה את הכישרון לאומנויות והתחברתי לתחושת ערך עצמי ומסוגלות. ציירתי בעיקר דמויות של נשים ססגוניות בצבעים עזים עם צוואר ארוך'.

נטייתה הברורה לאומנות הובילה אותה בגיל 22 לבחור במסלול איפור מקצועי, והיא השתלבה כמאפרת אופנה, קולנוע וטלוויזיה בעולם המדיה. במשך שנים רבות עסקה באיפור מדיה, ואף התגוררה בניו-יורק במשך שבע שנים ומשם נסעה עם צוותי צילום ברחבי העולם, איפרה שחקניות קולנוע ודוגמניות ידועות עבור המגזינים המובילים ויוצגה על ידי סוכנות אופנה מובילה.

בניו יורק החלו להימכר ציוריה ואז הבינה שיש להם עוצמה ייחודית. בניו-יורק החלה גם לכתוב את ספרה הראשון, שיצא לאור באנגלית.. בישראל, כלל סקיצות פנים וסגנונות איפור ועסק בקשר שבין טיפוח להצלחה.


בגיל 40 עברה שינוי קריירה: 'הייתה לי תחושה חזקה של העדר מימוש, ולאורך כל השנים המשכתי לצייר נשים ססגוניות עם מבט נוגה. יצאתי ללמוד אימון, הנחיית קבוצות, ייעוץ זוגי, אימון מנטלי, NLP וגשטלט. כך עברתי מעולמות האופנה לעולמות הטיפול, שבהם אני מתבוננת אל נפש האדם, שמאז ומתמיד אותן נפשות השתקפו בציוריי.

עם השנים פיתחה מודל ייחודי לזיהוי חוזקות בשם "מציאת היהלום הפנימי", הוציאה לאור ספר ושבעה מוצרי תרגול, והיא מפיצה את שפת היהלום הפנימי בבתי ספר ולפני צוותי חינוך. 'המסר שלי הוא לעשות שימוש ביכולות הייחודיים של כל אחד ואחת מאיתנו ולחיות חיים מלאים.


כילדה תמיד הייתי מתבוננת בבני אדם. נפש האדם סיקרנה אותי וחשתי שאני מביטה באנשים ונפשם הייתה משתקפת אליי. הייתי מבינה את נפשם של אנשים ללא שיח, ולעיתים רק בזכות אינטואיציה. עיתונאית, שראיינה אותי מיד לאחר חזרתי לארץ מניו-יורק, אמרה לי: 'את מציירת פנים ונשמות'. כך הבנתי שסגנון הציור הייחודי שלי מחבר בין הגוף לנפש ושאני מציירת פנים ונשמות המשתקפות מתוך פורטרטים נשיים.


הפעם הראשונה שבה ציוריי נמכרו הייתה כשהתגוררתי בניו-יורק. הציורים שלי היו תלויים על קירות הבית שבו התגוררתי, ואישה אחת שהגיעה לביקור לא הצליחה להוריד את עיניה מהציורים ושאלה אותי: 'את מוכרת'? עניתי בחיוב והיא רכשה שלושה ציורים. אז הבנתי שלציורים שלי יש ערך וקהל ושיש לי סגנון אומנותי ייחודי משלי.

בשנים האחרונות מקבלים הציורים שלי הכרה אומנותית ומוצגים בגלריות ובתערוכות שונות בישראל. בשנה האחרונה הצטרפתי לעמותת תומר בן חורין, אני מציגה בתערוכות שונות ולא מפסיקה לצייר נשים מלאות עוצמה שנפשן משתקפת מציוריי.


עברתי שינוי עצום. הרי כילדה חשתי כאמור 'שקופה' והרגשתי שקולי לא נשמע ואילו כאישה בוגרת, כמטפלת וכאומנית, חרטתי על דגלי להשמיע את קולי באומץ ווגם להשמיע את קולם של אחרים, שלא תמיד נשמע. הציורים שלי מביעים את זעקת הנשים, את זעקת האימהות שרצו לגונן על ילדיהם ולא צלחו, את זעקת האהובות שלא יזכו להינשא לחתנים שלהן, את זעקת הנשים הצעירות שיצאו לרקוד, את זעקת החיילות הצעירות שגופן הפך להפקר והחופש האישי שלהם נרמס באכזריות ובשנאה תהומית ואת זעקת האימהות המגוננות על ילדיהן בחיקן.


במלחמה זו נחצה קו אדום. לא עוד חיילים נלחמים בחיילים וטרוריסטים שולפים ילדים בפיג'מות ממיטותיהם וטובחים בהם. אני מוחה על כל הגבולות ההומניים שהופרו: נשים ואנשים שהחופש שלהן הופר וגופן הפך להפקר ואימהות שלא הצליחו לשמור על ילדיהן והצעיפים הדקים לא הצליחו לשמור עליהם. הצבעים העזים מסמלים חיים, והמבט המבועת מסמל את הפחד הנורא שנצרב בתודעתנו מתמונתה של שירי ביבס מגוננת על פעוטותיה הרכים. מאז השבעה באוקטובר הכאב כה גדול, ולכן אומנות מחאה היא הדרך היחידה עבורי להשמיע זעקה חשובה זו כדי לא לאפשר לעולם לשכוח.


כאשר תערוכת מחאה מוצגת במעוז האקדמיה זהו ניצחון חופש הביטוי במדינה שלנו. מצד אחד היא מסמלת נאורות, ומצד שני זו תזכורת כואבת לכך שכל האוניברסיטאות המוערכות בעולם מתנכלות לסטודנטים יהודים. כאן בישראל מתנוססת בגאווה תערוכה, שלא תאפשר לאף אחד לשכוח את הזוועות. אולי על כך נאמר 'להיות עם חופשי בארצנו'.
היצירה של ורד גרנדיר פרוכטמן 'אימהות בורוד'. צילום: אלבום פרטי

היצירה 'לכל אם יש צעיף לעטוף בו את ילדה' של ורד גרנדיר פרוכטמן. צילום: פרטי

שלח לחבר להדפסה

כתבות נוספות במדור קצר ולעניין :
*   בני זוג תושבי הצפון, החליטו להתגרש...
*   'אעמוד לימינם של 'פתחון לב' במה שייידרש'...
*   'כתר' נרתמה למען עמותת MAKE A WISH והשתתפה...

אינדקס אתרים  
SSD בניית אתרים

הוסף למועדפים