לעולם אין סיפוריו חיקוי של 'המציאות'. המצבים הקיומיים שהוא מעמיד רוויי ספק ואי ודאות. מן ההיבט הזה, אפשר לראות במכלול הספר משל מרובה פנים על מצבו של האדם. אבנר להב נמנה על היוצרים המועטים שהצליחו לתרגם חלקים מוקדמים מיצירתם משפת אמם (צרפתית במקרה זה) לעברית, וספרו יכול בהחלט לדור בכפיפה אחת עם היצירות העבריות בנות זמננו.

מאחורי אבנר להב הוצאה לאור של שלושה ספרים: 'בין עונג למוות'. קריאה פסיכואנליטית בסיפורי קפקא ('כרמל', 2007), 'פרחי חולין' (שירים , ספרא, 2015) ו'הדרך לא לשכוח' (אוטוביוגרפיה, סטימצקי, 2021). משנת 2000 הוא תרגם לא פחות מ-35 ספרי הגות צרפתיים ושורה ארוכה של כתבים בתחומי הרוח, החברה והאמנות הפלסטית.

עריכה לשונית : ענבל קליין

ציור העטיפה: דניאל להב, פרט מתוך אקוורל וטכניקה מעורבת

עיצוב העטיפה: סטודיו 'סטימצקי'

עימוד: ענת ניסן

מו'ל : 'סטימצקי - הוצאה לאור'.

84 עמודים - 89 ש'ח. הוצאת 'סטימצקי'.



******



אבנר להב על קורות חייו:

'נולדתי באלג'יר ב-1947 ועזבתי אותה עם הוריי בנובמבר 1961 בעקבות מלחמת העצמאות של אלג'יריה. הספקתי להשלים בה את לימודי חטיבת הביניים ולהתחבר באופן עמוק לתרבות הצרפתית, בפרט לשפה ולספרות. גם אחרי העזיבה, ולמרות התנאים הקשים, תרבות זו נשארה חלק בלתי נפרד ממני: צריך לזכור שמאז 1870 יהודי אלג'יריה היו בעלי אזרחות צרפתית, ועקב כך, אנו הילדים התחנכנו בדיוק כמו הילדים הצרפתים שמעבר לים, דבר שלא היה לא אח ורע בכל צפון אפריקה (תוניסיה ומרוקו היו מדינות חסות של צרפת, ולכן הייתה שם השפעה צרפתית, אך לא זהות תרבותית מלאה).

בשלהי 1961 אפוא הגענו למרסיי, שם חיכו לנו בני משפחה שארחו אותנו בחודשים הראשונים והקלו על קליטתנו ב"מולדת" החדשה. השלמתי את לימודי התיכון שלי, שבמהלכם התוודעתי לתחום שעיצב במידה רבה את תפיסת העולם שלי: הפילוסופיה. מאחר שלמדתי במגמה משולבת, נחשפתי גם למדעים והם תרמו את חלקם להרחבת השכלתי.

המהלך ששינה את כיוון חיי היה הצטרפותי לתנועת 'השומר הצעיר' ב-1962. אין ספק שעבורי, כמו עבור בני נוער רבים אחרים שהיגרו באותה עת מצפון אפריקה, התנועה היוותה מעין משפחה חליפית, מסגרת חברתית ותרבותית שהציעה לנו אופקים חדשים ובעיקר, חידדה את תודעתנו היהודית. עד מהרה הפכתי למדריך ולאחד הפעילים המרכזיים בקן.

הודות לכך, בתחילת 1965, הוצע לי לצאת למהלך עוד יותר מהפכני: לנסוע לארץ לשנתיים במסגרת המכון למדריכי חוץ לארץ, ששכן אז בשכונת קטמון בירושלים. מטרת המכון: להכשיר מדריכים בכירים החוזרים בתום התקופה לארצות המוצא שלהם ומשרתים בהן שנתיים כעוזרי שליחים. המסלול כלל לימודים ברמה גבוהה ביותר במכון במשך חצי שנה, הכשרה חקלאית בת חצי שנה באחד מקיבוצי התנועה ושירות סדיר בן שנה בנח'ל.

כך קרה שעליתי ארצה בספטמבר 1965, יחד חבר נוסף ממרסיי ועוד שניים מפריז, ואני יכול לומר בביטחון גמור שני דברים: הבוגר שחזר למרסיי בסתיו 1967 לתקופת הפעילות שלו לא היה עוד אותו נער שעזב את העיר שנתיים לפני כן, ואם אני עושה היום את מה שאני עושה, הרי זה בהחלט בחלקו בזכות התקופה המופלאה שביליתי במכון בירושלים – חלק אחר יתחוור בהמשך.

תקופת הפעילות שלי בעיר הייתה עשירה ומגוונת מאוד וניצלתי אותה היטב כדי להרחיב עוד את אופקיי. במקביל, התחלתי לכתוב שירים, בצרפתית כמובן, ואפשר לראות בכך מימוש של משאלה שנולדה עוד באלג'יר בכיתה ט'. מבחר מן השירים האלה, אותם תרגמתי עם השנים לעברית, כלולים בפרק האחרון של קובץ השירים שפרסמתי ב-2014, פרחי חולין. אך עקב נסיבות משפחתיות בלתי צפויות, נאלצתי לקצר את פעילותי ובינואר 1969, יחד עם חברתי דניאלה, חזרתי לארץ והצטרפנו לגרעין הצרפתי שכבר השתקע בקיבוץ יחיעם ושם נישאנו במארס 1969.

נשארנו ביחיעם עד יולי 1976, ופרט לעבודה במטע הבננות ולמטלות השוטפת שכל חבר היה חייב בהן, הדבר המשמעותי ביותר שקרה לי הוא שקיבלתי אישור ללמוד ספרות עברית באוניברסיטת חיפה, שלושה ימים בשבוע. אם תנועת הנוער והמכון למדריכים סימנו תפניות במהלך חיי, הרי שארבע שנות הלימוד בחיפה, מ-1972 עד 1976, השלימו את המהפך: התחברותי לתרבות העברית נעשתה סוחפת וברבות השנים, היא קיבלה מקום מרכזי, מכריע, באישיותי ובעשייתי, וגם אם היא לא מחקה את התרבות הצרפתית, הרי שהיא גברה עליה ותפסה את קדמת הבמה.

דמות בולטת בעניין זה היה אהרן אמיר, איש הרוח, המשורר, המתרגם והעורך המיתולוגי של רבעון 'קשת', שפירסם את מאמרי הראשון בעברית בקיץ 1973. במקביל, תרמתי גם מדבריי לעלון הקיבוץ. בשלב מסוים של חיינו השיתופיים, לנוכח הלחץ החברתי שהחל להכביד עלינו, אשתי ואני החלטנו לצאת לדרך עצמאית. כך קרה שבקיץ 1976 עזבנו את יחיעם, יחד עם בתנו בת השבע, והודות להורי אשתי, יכולנו להשתקע בדירה בנתניה. הבן שלנו הגיח לעולם ב-1981 והגדיל בהתאם את האתגר הקיומי והכלכלי.

בעקבות אותה עזיבה, החל בשבילי מסלול חיים עירוני קלאסי, כשבראש מעייניי עומד הצורך לפרנס את המשפחה. ככל שהצורך הזה הביא אותי למחוזות חדשים ובלתי צפויים, הוא גם היה לי לפעמים לרועץ, כמו למשל ובעיקר העובדה שלא הצלחתי להשלים את התואר הראשון באוניברסיטת חיפה, או שנאלצתי להיכנס לתחומים מקצועיים שלא היו בדיוק אלה שצפויים לאיש רוח וספרות. ייאמר ביושר שאשתי אף היא תרמה את חלקה לכלכלת הבית, אך זה כמובן סיפור אחר.

מ-1976 עד 1979 עבדתי כמורה לספרות בבתי ספר תיכוניים, ובמקביל, עד שנת 1981 גם עבדתי כעיתונאי בצרפתית, גם בארץ וגם בחו'ל עבור ירחון שיצא לאור במונטריאול. התחלתי לכתוב מאמרי ביקורת על יצירות עבריות שונות, והם פורסמו במוספי ספרות ובכתבי עת (על המשמר, מעריב, הארץ, עיתון 77, עכשיו).

ב-1979, מאחר שלא היה לי רישיון הוראה קבוע, נאלצתי לפרוש מן ההוראה ולחפש פרנסה חדשה. כך התגלגלתי להרפתקה בלתי צפויה לחלוטין: ידיד משפחה, עובד בנק דיסקונט, הציע לי להגיש מועמדות למרכז ההדרכה של הבנק. התקבלתי, בניגוד לכל תחזית, הוכשרתי ועבדתי שם כמדריך מקצועי עד 1984. אף נעשיתי רכז צוות לתקופה קצרה.
מפולת המניות הבנקאיות של שנות ה-80 והמשבר הכלכלי שבא בעקבותיו גרמו לתהפוכה גדולה בפעילות הבנקים, ואלה החלו לקצץ בכל מה שלא היה רווחי. ברור שמרכזי ההדרכה עמדו ראשונים בתור. לכן, לאחר שניסיתי במשך שנתיים למצוא לעצמי חלופות במסגרת הבנק, הגעתי למסקנה שפרט להדרכה, שאהבתי והצלחתי בה, הבנקאות כשלעצמה אינה מתאימה לי ופרשתי סופית בשלהי 1986.

אך עוד לפני לכן, מתוך רצון לפתוח לעצמי אפיק פעולה חדש, למדתי בתל אביב בקורס לשיווק, פרסום, דוברות ויחסי ציבור, אותו השלמתי בתחילת 1987. ואכן, הקורס הזה עמד ביסוד הגלגול המקצועי הבא שלי. ידיד קרוב, שהכרתי עוד כעיתונאי והיה מקורב לחוגים הצרפתיים בארץ, הציע לי להגיש מועמדות (שוב!) לתפקיד של דובר חברת התעופה 'אייר פרנס'. מנכ'ל החברה שחיפש נואשות דובר דו-לשוני, השתכנע מיכולותיי וקיבל אותי בו-ביום לעבודה. וכך, עד 1989, ניהלתי את יחסי הציבור של החברה.

בתחילת 1989 נקרתה בדרכי הזדמנות בלתי חוזרת: מנכ'ל החברה קיבל אישור ממשרד התיירות הצרפתי להקים בארץ לשכת תיירות והוא הציע לי לנהל אותה. אף שמעולם לא עסקתי בזה, התפקיד הקודם הכשיר אותי די הצורך ויצאתי לדרך במלוא המרץ. כל מה שלמדתי אי פעם על הגיאוגרפיה של צרפת ועל תרבותה צף ועלה על פני השטח וסייע לי להצליח בתפקיד מעל ומעבר.

ההרפתקה היפה הזאת נמשכה עד שלהי 1996: עקב אירועים ביטחוניים-דיפלומטיים אלה ואחרים, ובתירוצים תקציביים קלושים, משרד התיירות הצרפתי החליט באופן חסר תקדים לסגור את הלשכה בתל אביב. אמנם מנהלת משאבי האנוש של אייר פרנס בתל אביב הצליחה להשיג לי פיצויים (עבדתי כעצמאי), אך זו הייתה עובדה קיימת: החל מ-1 בינואר 1997 עמדתי שוב מול הצורך להתחיל מחדש.

אני באותם ימים הייתי בן 50 ומצאתי כי כל הדלתות עד כה נסגרו בזו אחר זו. לאן אפנה עכשיו? בשלב ראשון, עד שנת 2000, המשכתי לעסוק בתיירות יוצאת לצרפת כיועץ עצמאי אך במקביל, פניתי לאפיק משלים כמתרגם. על שום מה? בשל יכולותיי האינטלקטואליות והדו-לשוניות שהן הנכס היקר ביותר שלי והן בהחלט יכולות לספק לי תשתית מקצועית חדשה. למעשה, זה מה שנשאר לי כשמנכים את כל הגלגולים הקודמים. כל אותה תקופה, דרך אגב, אני ממשיך לכתוב ולפרסם מעת לעת מאמרי ביקורת ופרשנות.

בשלב השני, החל משנת 2000, אני פונה סופית לאפיק התרגום, אך לא כל תרגום, אלא התרגום העיוני. ראשית, העיסוק שלי כיועץ תיירות הלך ודעך, השופתים הצרפתים הפוטנציאליים התרחקו מן השוק הישראלי. שנית, התרגום דרך משרדי תרגום התברר כעסקה כלכלית בלתי משתלמת בעליל, מה גם שהיא משאירה אותך, כמתרגם בפועל, באלמוניות מוחלטת. לא יכולתי לשאת זאת. שלישית, משבצת התרגום הספרותי 'תפוסה' על ידי נשים וגברים מוכשרים שכבר הוכיחו את עצמם, והייתי מתקשה לפלס לעצמי דרך ביניהם. לכן יצאתי למסע שיווק משל עצמי ופניתי במייל למיטב המוציאים לאור כדי להציע להם את שירותיי בתחום ההגותי.

המו'לים הראשונים שענו לי היו 'תולעת ספרים' ו'רסלינג', והם הציעו לי ספרים שלא יכולתי לסרב להם: הם החזירו אותי לשנות התבגרותי בצרפת אך גם היוו אתגר מן המעלה הראשונה, כלומר לגבש נוסח עברי הולם וקריא לטקסטים הנודעים כמורכבים וכמופשטים ביותר. מכאן, כנהוג לומר, השאר היסטוריה. תירגמתי עד כה למעלה מ-30 ספרי הגות ו-20 מאמרים ופרקים נבחרים במדעי הרוח והחברה, 5 ספרי זיכרונות, 12 טקסטים וקטלוגים באמנות פלסטית ופרסמתי גם כמה תרגומים ספרותיים. בעבור פעילות זו קיבלתי ב-2005 מלגת שהות בצרפת למתרגמים מצטיינים וב-2014, עיטור יוקרתי מטעם משרד התרבות הצרפתי (העיטור הוענק לי ולשני עמיתים ידידים בטקס רשמי ב-2015).

שנות האלפיים היו גם פוריות מבחינה אישית: מלבד פרסום המאמרים בכתבי העת, פירסמתי ב-2007 את ספרי הראשון, בין עונג למוות. קריאה פסיכואנליטית בסיפורי קפקא (הוצאת כרמל); ב-2015, את קובץ השירים פרחי חולין (הוצאת ספרא), עליו קיבלתי ציון לשבח מאיגוד הסופרים הכללי; וב-2021 את האוטוביוגרפיה שלי הדרך לא שכוח (הוצאת סטימצקי). במקביל, התחלתי לתרגם לעברית את הסיפורים הקצרים שכתבתי עוד בצרפת ולאחר מכן בהיותי ביחיעם וחלקם התפרסמו בכתב העת גג של איגוד הסופרים. סיפורים אלה, וטקסטים חדשים יותר שכבר כתבתי בארץ, כלולים באסופת הסיפורים הנוכחית שלי, אחרת (הוצאת סטימצקי, 2023)'.


'