) |
| ביקור משפחת שאשא במרכז הרפואי לגליל בניהולו של פרופ' מסעד ברהום. צילום: רוני אלברט המרכז הרפואי לגליל |
אני זוכרת כי תמיד קראת לו 'מורי ורבי' והוא החזיר 'ידידי המלומד'. אז ברוח זו, תודה רבה על המילים החמות ועל העזרה ממך, 'ידידנו המלומד'.
אגב, אחת מבנותיו של פרופ' שאשא, שנכחה כמובן בפגישה, היא ד'ר הדס שאשא-לבסקי, מנהלת מחלקת נפרולוגית ילדים (דיאליזה) במרכז הרפואי לגליל.
פרופ' מסעד ברהום הודה לדפנה וילדיה על המתנה המקסימה והמכתב המרגש ואמר כי פרופ' שאול שאשא ז'ל היה לו מנטור וחבר אישי קרוב, גם שנים לאחר פרישתו של האחרון מניהול בית החולים: 'מותו מהווה אבידה גדולה. תמיד אראה בפרופ' שאשא מנהיג אמיתי, איש חזון ופורץ דרך, ששמר על השירות הציבורי מכל משמר. בזכותו הוקם בנהריה בית החולים התת-קרקעי הראשון בישראל. כשהוקם כתבו בעיתונים: 'שאשא משוגע', אבל החלטה זו הצילה חיי אדם במלחמת לבנון השנייה'.
וידוי אישי: כעיתונאית שעבדה בשפע של כלי תקשורת ארציים ומקומיים, 'כיסיתי' הרבה אזורים בארץ, ובין היתר כתבתי גם באזור הצפון וכך דיווחתי מהערים: חיפה, נהריה, עכו, כרמיאל, צפת, מטולה, עפולה,יקנעם, טבריה, ראש פינה, נצרת עילית שכיום היא נוף הגליל ועוד.
בנהריה היתה לי תמיד תחושה שאני 'בבית', מהרבה סיבות אך כרגע אתמקד בצד ה'רפואי'. כאשר הגעתי לראשונה לבית החולים בנהריה כדי לסקר את המקום, הכרתי את מי שעמד בראשו באותם ימים, פרופ' שאול שאשא אשר שיתף אותי בכל דבר, הכיר לי רופאים בכירים, דאג שאקבל דיווחים על כל דבר חדש שקורה בין כותלי המרכז הרפואי הרפואי וגם בפן האישי, כשהוא מפרגן לרופאים שעובדים איתו וכך הבאתי באותם ימים סיפורים וצילומים שעזרו לי כל כך בעבודתי המקצועית. למזלי הרב בכל אזור בו הייתי ,זכיתי להכיר אנשים מופלאים שלא ידעו כיצד לעזור לי ויצאו מגדרם כדי להקל עליי בעבודתי.
כאשר היו אירועים חשובים בבית חולים או כאשר נפגשנו במסיבות בביתם של אח'מים בנהריה, הוא היה שם כמובן בחברת רעייתו דפנה ותמיד דאג להכיר לי אישית כל אחד מה'חשובים' שלא הכרתי וגם כאלה הכרתי זה מכבר. שאול היה איש ששום דבר לא נעלם מעיניו. אני אף פעם לא שוכחת את טוב לבו ונכונותו לעזור לי תמיד, בכל דבר.
איתו יכולתי לגנוב סוסים, כי הוא סמך עליי בעיניים עצומות ושיתף אותי בדברים שידע שבחיים לא אכתוב וגם לא אספר לאף אחד בעולם. רק דבר אחד אישי שסיפר והפצרתי בו שאני רוצה לפרסם, 'שיחרר' כדי לשמח אותי ובעצם גם את עצמו.
לאחר שהכיר לי את רעייתו המקסימה, ד'ר דפנה שאשא , עד היום אני מחייכת לסיפור ששאול המנוח גילה לי על ההיכרות שלו עם דפנה: 'ישבנו באותו שולחן בעת מילוי טפסים (נדמה לי שזה היה בלשכת העבודה או משהו אחר. לך תזכור אחרי כל כך הרבה שנים) והצצתי בשם שכתבה בראש הדף. אחר כך כשיצאנו מהמקום התחלתי לחזר אחריה'. מאז היו לו עלי דפנה כבושם והיא היתה אהובה עליו ממש כמו ביום הראשון שחיזר אחריה. שאול שאשא ז'ל באמת היה איש קסום ודגול וחבל על האבידה.
מרים זוגלובק , אישה יפה ומטופחת להפליא שכיום היא תושבת המרכז היתה מרבה לשבח את פרופ' שאול שאשא והיא כלל לא היתה יחידה. כולם העניקו לו סופרלטיבים בשל אופיו הנוח והמקצועיות שלו. בתה של מרים דפנה זוגלובק, התחתנה עם בנו של יח'צן שאני המלצתי לה לקחת באותם ימים. זה נודע לי בדיעבד. מסתבר שזה לא השידוך היחיד שעשיתי בחיי שלא על מנת לקבל פרס כלשהו.
גם אורי פלד מנכ'ל חברת 'איתנית' בנהריה , לא מפסיק לדבר בשבחיו ומיד לאחר פטירתו התקשר לספר לי שהוא כל כך עצוב על האבידה. הייתי בטקס הנישואין של שני בניו של אורי פלד שלאחרונה חווה גם הוא אובדן קשה כאשר איבד את רעייתו הקסומה רחל פלד ז'ל שהקימה את רשת ספרי 'יודן' . לנהריינים היתה מוכרת חנות הספרים שלה כ'מוסד' חברתי אשר שכן בבנין 'פינגוין' בנהריה. הסניף הראשי נמצא כיום ברח' חורב. אגב, את סבא שלו אורי פלד מעולם לא הכיר כי הסב ניספה בשואה והיה בעל חנות כלבו. הוא הופתע כאשר אמרתי לו שההיסטוריה חוזרת. הכיצד? הנה העובדה היא שבנך יובל פלד הוא בעל חנות 'כלבו יודן' הנמצאת כיום ברחוב חורב בחיפה ומהווה 'מוסד' ידוע לכל חיפאי. אגב היום חנות הספרים הנהריינית נקראת בשם אחר ומנוהלת על ידי רעייתו של עיתונאי. הנה גלשתי מפרופ' שאול שאשא המנוח והענקתי לכם היסטוריה על קצה המזלג מהעיר שליקקה כל כך הרבה גלידות כל השנים. מגלידת 'שטראוס' לגלידת 'לג'נדה' שהקימו שני חברי הילדות מנהריה, דודו מינה ואורי פינקלשטיין.
)