'מאחורי מחסן שקים' מאת שמוליק טסלר. הוצאת 'אסיף'. כתבה: רונית קיטאי. צילום: יהורם גלילי

נחת הם לא רוו מבנם בתחום הלימודים מאחר והוא לא פתח ספר קריאה בכל שנות לימודיו. באופן מפליא הוא הפך לסופר שזוכה למחמאות רבות על כתיבתו המופלאה. זה החל אצלו רק בעקבות טרגדיה אישית-משפחתית, לאחר שבנו דור טסלר התאבד

פורסם ב: 24/11/2021 12:51

הסופר שמוליק טסלר עם ספרו 'מאחורי מחסן שקים' בהוצאת 'אסיף'. צילום: יהורם גלילי
הסופר שמוליק טסלר מקיבוץ קבוצת יבנה כותב בצורה סוחפת.רס'ן (מיל) שמוליק טסלר הוא בן לניצולת שואה ואב יליד רומניה שהביאו לעולם שישה ילדים.
שמוליק טסלר כותב סיפורים מחיי קיבוץ בהומור דק וברגישות ויש לו שפע של הווי ילדות שהוא לא יכול לשכוח עד היום ואת החוויות הללו העביר אל הכתב, כולל סיפורים על אחוות חברים עם ילד חוץ שלמד וגדל בקיבוץ והופלה על ידי החברים לרעה.הוא קיבל בגדים ישנים שגדולים הרבה ממידתו ועוד. יום אחד החבר נפל לבור עמוק בשעת לילה כאשר צעדו ביחד והוא הציל את חייו, ובו זמנית גילו כי יש מתנדבים מצרפת שרחוקים מלהיות טהורים כפי שהם משחקים אותה ולמעשה יש שם מעשים שהמשטרה צריכה לפעול כדי לטפל בהם.

לקבל חום מאמו? תשכחו מזה! שמוליק טסלר מגלה כי את החיבוק הראשון שקיבל מאמו היה לאחר אמירת 'קדיש' באושוויץ, שבו הושמדה כל משפחתה.

הוא מדבר על התקופה הקשה של ילדותו ונערותו:'בתיכון הגיעו למסקנה שלא ייצא ממני כלום ושלחו אותי לעבוד בגידולי שדה, ושם פרחתי כמו הכותנה. נזפו בי, הענישו אותי, משכו באוזניי, העמידו אותי בפינה. בסיום אחד משיעורי העזר, כשאוזני פצועה ומטפטפת דם.

יצאתי בסערה, מחפש נחמה בבית אצל הוריי שהיו באספת חברים. תלשתי דף מהמחברת, העליתי כל מה שהרגשתי באותו רגע על הנייר, שמתי בכיס מכנסיי ויצאתי לכיוון פסי הרכבת שבצומת, במטרה אחת מצמררת'.

שנים רבות חלפו ואת המחשבה האובדנית שלו דאז הוא יקבל בצורה אכזרית ביותר מהדבר היקר לו ביותר. כך הוא מספר: 'לא הבנתי מדוע בחצות הלילה דופקים בדלת. ידעתי שבני דוריק מגיע הביתה בשעות מאוחרות, אבל הוא מעולם לא דפק בדלת. כשפתחתי את הדלת לא הבנתי מה קורה. המזכיר של הקיבוץ ועוזרו הזמינו אותי לשבת בחוץ.

'בנך דור נמצא בחדרו ללא רוח חיים', הוא אמר בשקט. קרסתי לתוך עצמי ולא עיכלתי. שתקתי למשך זמן רב, עד שהאיצו בי ואמרו לי להודיע לאשתי. 'רגע', חשבתי בליבי, 'קודם כל צריך להודיע לי'. באותו הלילה התאספו אצלנו חברים רבים שדיברו בשקט וניגבו דמעות. אני ישבתי על שפת מיטתו של בני הקטן, ליטפתי אותו ושתקנו ממושכות. לפתע הוא התרומם על מרפקיו הביט בי ושאל: 'איך זה ייתכן שסבתא עשתה מאמצים בלתי אנושיים להישאר בחיים, ודוריק שלנו...'.

באותם רגעים כעסתי על עצמי: איפה אני כאשר בני היה צריך אותי ואיפה הייתי כשהוא זעק לעזרה?',כך מספר בגילוי לב הסופר שמוליק טסלר אשר כאמור התחיל לכתוב כשחלחלו בקרבו תחושות האשמה והרצון לשנות את המציאות. האם אסלח לעצמי אי פעם? לא, אולי פעם כשאסיים לשנות את העבר. אני מתחיל לחוות את חווית התיקון כשאני עם נכדי בן השנה וחצי, מחבק אותו והוא מחזיר לי חיבוק ענקי. ואז בדמיוני אני אוחז בידיו של אבי זכרונו לברכה, הוא מחבק אותי ואומר: 'אתה לא חייב לכתוב אלף פעם 'אז ישיר משה'. אדבר עם המורה שיוותר לך על העונש'. אני מחזיר לו חיבוק שמעולם לא נתן לי. כך אחבק ולא אעזוב יותר לעולם את דוריק. מאוד מוזר לי שכשאני מרים את הראש אני מוצא את עצמי מחבק בעוצמה את נכדי הקטן'.

שמוליק טסלר נולד בקיבוץ קבוצת יבנה בשנת 1954 למשפחה בת שישה ילדים. הוא דור שני לשואה, לאמו שרק היא ואחותה שרדו ולאביו שעלה לארץ מרומניה. מזה מספר שנים הוא מעביר ביום השואה שיחה בפורומים שונים על 'זיכרון בסלון'. 'אמי מעולם לא סיפרה על קורותיה, מכיוון שלא רצתה שנהיה שונים עם תווית 'בן של ניצולת שואה'. הבית תמיד היה שמח ואי אפשר להתעלם מכמות הבדיחות שאמא יודעת בעל פה ולשחרר אותן בזמן המתאים. אבל מיד כשבדיחה מסתיימת מגיעות הדמעות. גם כשהיא נזכרת בילדותה העצובה ובזוועות, הדמעות זורמות, אך תמיד הכל מסתיים בבדיחה וכולם צוחקים עם דמעות.

בילדותי, במעט הזמן בו הייתי בבית, אי אפשר היה שלא לשים לב לניואנסים שמתפרצים. הלינה המשותפת בקיבוץ עשתה לי טוב וגם לאחיו ולאמו. לא היינו צריכים לחוות את השיחות שלה עם אבא, שתמיד הסתיימו בניגוב דמעות, ואילו היא ידעה שאנחנו מסודרים כי יש מי שמשגיח עלינו. בימים ההם בקיבוץ הלכנו לבית ההורים בשעה 16:00, ישבנו כמה דקות והלכנו למגרש ספורט עד שעת ההשכבה בבית הילדים. הכרתי את אמי בעצם רק לאחר שחרורי מהשירות הצבאי, כשיצאנו ביחד למסע לפולין, ואז התחלתי להעריץ אותה. כאמור את החיבוק הראשון שקיבלתי ממנה היה בסיום אמירת 'קדיש' במחנה אושוויץ שבו הושמדה כל משפחתה. לאחר מכן ניגשו אליי עשרות אנשים, שאת חלקם כלל לא הכרתי, ועטפו אותי בהתרגשות וחיבקו אותי'.


הוא מודה כי בילדותו היה לו קשה במסגרות, ובמיוחד במסגרת הנוקשה של בית הספר. 'התקשיתי להסתגל לבית הספר ובית הספר התקשה להסתגל אליי, יותר נכון המורים והמחנכים. רוב היום עבדתי בגידולי שדה. התגייסתי לצבא בנובמבר 1973 לגדוד 202 של הצנחנים, עברתי קורס קצינים והשתחררתי בדרגת רס'ן.הקמתי משפחה ונולדו לנו שלושה בנים ובת, ובמהלך השנים למדתי , בין היתר קורס טכנאות מחשבים, עיצוב גרפי בפוטושופ, צילום, כתיבה יוצרת ועוד.


בשנת 2017 הוצאתי לאור את ספרי הראשון 'לא מבליג יותר' (בהוצאת 'גוונים'). זה קרה לאחר שבמשך השנים הצטברו אצלי הרבה טקסטים, שאת חלקם פרסמתי בעיתון של הקיבוץ היוצא מדי שבוע ואת חלקם בעיתון 'ידיעות הקיבוץ'. אני שולח יד גם בכתיבת מקאמות. הספר מגולל את עלילותיו של נער בן 12 במהלך עשרה ימים ומתאר כיצד התעללו בו מחנכיו, השפילו והענישו אותו , עד שהחליט לא להבליג יותר. האירועים ברובם התרחשו באמת, אך הסיום והלקחים דמיוניים.

כך, למעשה, פתחתי תיבת פנדורה. באירוע השקת הספר השתתף קהל גדול, כולו חברים ובני משק, כולל מורים מאותה תקופה שהיו בני 80 פלוס ונעו באי נוחות מסוימת על כיסאותיהם. במשך שבועות ארוכים הם עצרו אותי בשבילים, ניסו לתרץ את אותה תקופה וחלקם אפילו התנצלו בפניי.

מסתבר שהיתי ילד שסבל מהפרעות קשב וריכוז ובתקופה ההיא לא ידעו לאבחן זאת. אני מצדי עשיתי מאמצים עילאיים כדי להיות כמו כולם. כמובן שלא הצלחתי אבל זה חישל אותי והצלחתי לחפות על חוסר זה בדרכים שונות ומשונות. לא היו לי בעיות חברתיות, הייתי מקובל ועשיתי הרבה מעשי קונדס שאת חלקם אני מתאר בספר. למדתי על גופי שאם אין אני לי מי לי ובאין תמיכה מאף אחד למדתי היטב לסמוך רק על עצמי. שיעורי בית, שמעולם לא הצלחתי להכין, העתקתי מחברים בהפסקות. כשנתבקשתי להראות להוריי את תוצאות המבחנים, זייפתי את חתימתם. כשהייתי צריך דחוף הפסקה מהלחץ בבית ספר, הייתי מודד חום ומעלה את הכספית באופן כזה שמיד השכיבו אותי בחדר החולים עד שאחלים'.


הוא מספר על התקופה הקשה של ילדותו ונערותו. 'בתיכון הגיעו למסקנה שלא ייצא ממני כלום ושלחו אותי לעבוד בגידולי שדה, ושם פרחתי כמו הכותנה. נזפו בי, הענישו אותי, משכו באוזניי, העמידו אותי בפינה. יותר מכל שנאתי את שיעורי העזר בשעות אחרי הצהריים, שבהם המורה פשוט התעללה בי, ללא כל עדות מפלילה. בסיום אחד משיעורים אלו, כשאוזני פצועה ומטפטפת דם, יצאתי בסערה מביתה, מחפש נחמה בבית אצל הוריי שהיו באספת חברים. תלשתי דף מהמחברת, כתבתי מה שכתבתי, שמתי בכיס מכנסיי ויצאתי לכיוון פסי הרכבת שבצומת, במטרה אחת מצמררת (הקטע מסופר בספרי הראשון).


גם בשירותי הצבאי בא לידי ביטוי הרצון שלי להיות כמו כולם. פירושו להתגייס ולהתנדב לצנחנים, להיות קרבי, לחזור לחופשות בקיבוץ בגב זקוף. זה לא היה פשוט בשבילי להסתגל למסגרת, נפלתי וקמתי וטיפסתי בציפורניים. אפילו הלכתי לקורס קצינים, נכשלתי אך לא ויתרתי, ניגשתי שוב ואז עברתי. אני זוכר שכשנכנסתי לראשונה לקיבוץ עם דרגות סג"מ היו לי דמעות בעיניים. מאוחר יותר, כשהחלטתי ללמוד קורס טכנאות מחשבים, הבאתי תעודה עם ציון 95. הלכתי בגאווה לאמי, צחקתי ואמרתי לה בציניות: היום את לא צריכה לחתום'.


את ספרו הראשון "לא מבליג יותר" הקדיש לבנו דור. "נכנסתי לרגשי אשמה שעד היום מלווים ואוכלים אותי. לכן החלטתי לשנות את המציאות ואת העבר בעזרת הדמיון, לגדול ולגדל הכל מחדש – אבל הפעם זה יהיה כמו שצריך. התעוררתי בלילות, אחזתי בעט והמילים זרמו על הנייר. חייתי מחדש את ילדותי ואת בגרותי, וגם כיום חי מחדש את כל שלבי החיים אך הפעם לא אכשל. בזמן הכתיבה הכל שונה, כי אני מצליח לשנות גורלות. לילות אלו משפיעים עליי במהלך כל שעות היום וכך אני מתפקד באופן רגיל.

מודה שמוליק טסלר: 'אני חושב שלאחר החשיפה הזאת (שקצת לא נוחה לי) הקוראים יקבלו פרספקטיבה שונה ומרגשת על ההתרחשויות שמאחורי המחסן, יפנימו וילמדו את הלקחים. עלי להודות שבלילות אלו ממש אני רושם, כותב, ומוחי סוער. אני רוקם וחי מחדש את התקופה המטלטלת ביותר שלי'.

בפתיח לספרו הוא מצטט מתוך הסיפור 'מקלחת ציבורית' שהוא אגב סיפור מותח ומכיל גם קיבוצניק סוטה שחודר למקלחת של הבנות.כשהן מגלות ורודפות אחריו ערומות כשרק מגבת עוטפת אותן, הן מגלות שבסופו של דבר הסוטה הזה הציל את חייהן מבלי שהתכוון. רק יצאו וקירות המקלחת קרסו ואם היו שם בנות, הן היו מוצאות את מותן בין ההריסות'. בסופו של דבר הן הודו לו בהתרגשות. נפלאות דרכי עולם אפשר לומר.

הספר מכיל 126 עמודים - 84 ש'ח.הוצאת 'אסיף'. שמוליק טסלר לא שוכח להודות לאנשי ההוצאה לאור מירי מעוז ויוסף שרון 'על עבודתם המסורה'. על ציור העטיפה הופקד דני הרץ.
עריכה: ד'ר אסיה שרון
הספר מאחורי מחסן שקים מאת שמוליק טסלר בהוצאת 'אסיף'

שמוליק טסלר בקיבוץ קבוצת יבנה. צילום: אלבום פרטי

שלח לחבר להדפסה

כתבות נוספות במדור ספרים חדשים :
*   'קפה שחור ברכבת אקספרס' מאת מאיר גז...
*   שאלה במתנה מאת שירה נורית נגר. איורים:בעז...
*   'מציאת היהלום הפנימי ומודל ארבעת הקודקודים'...

אינדקס אתרים  
SSD בניית אתרים

הוסף למועדפים