האמנית ג'וזיאן ונונו בעלת סטודיו בתל אביב, מציגה בימים אלו תערוכה חדשה. כתבה: רונית קיטאי. צילום: אלבום פרטי

האמנית ג'וזיאן ונונו תושבת חיפה היוצרת בסטודיו שלה בתל אביב, מציגה בתערוכה חדשה ב'מקום לאמנות' בקריית המלאכה בתל אביב

פורסם ב: 18/05/2021 15:15

האמנית ג'וזיאן ונונו, צילום: אלבום פרטי
אפשר למצוא שם יצירות מונוכרומטיות: שחור או לבן ווידיאו ארט המתייחסות לסרט הקולנוע המיתולוגי '400 המלקות'. בסטודיו שלה בקריית המלאכה בתל אביב היא יוצרת ופועלת מזה שלוש שנים, אך את פעילות היצירה היא העבירה לתל אביב כבר לפני עשר שנים. את התערוכה הנוכחית אצר ניר הרמט. יצירותיה נעות בין וידיאו ארט, מיצב תחריט ורישום, כשעבודותיה רצופות זיכרונות מקוטעים, מובְנים על ידי שכחה ומוכתמים ברסיסים של פנטזיה.

מה הסיבה לבחירת התערוכה הנוכחית?

'בקולנוע הקרינו את '400 המלקות', שהציגו לצופה עבודות מונוכרומטיות: שחור או לבן ווידיאו ארט מרתק המתייחסות ל"400 המלקות', ולמי שלא יודע מדובר בסרטו המיתולוגי של הבמאי הצרפתי המוערך פרנסואה טריפו משנת 1959.

ג'וזיאן ונונו הגיעה לחיפה בפעם הראשונה בסוף שנת 1968 כאשר למדה באוניברסיטת חיפה. מאחר והיתה אז תושבת ארעית היא נאלצה לחזור לצרפת. היא חזרה שוב לארץ ב-1976 ונישאה לאיש העסקים דוד ונונו, אבי שלושת ילדיה ומאז היא תושבת חיפה.

באטליה רחב ידיים בקריית המלאכה בדרום תל אביב, הנמצא לא הרחק ממערכת עיתון 'הארץ', מגיעה ג'וזיאן ונונו מביתה שבכרמליה. הבית ניצב על קצה ההר, מול נוף פתוח אל הים, ולדבריה : 'אני אוהבת את חיפה אך בשנים האחרונות מקומות הייצוג של אמנות בחיפה כל כך הצטמצמו, למרות מספר גדול של אמנים נהדרים החיים בה. גלריות טובות פעילות נסגרו ואני חשה שחיפה מחמיצה את ההזדמנות להיות על מפת התרבות הארצית'.

היא חולמת וחושבת בשתי שפות: צרפתית ועברית ויוצרת גם מחוץ לגבולות הפיזיים של הסטודיו. 'ברגעים המכוננים יש תחושה של הגשמה, אבל מהר מאוד היצירה הבאה מחזירה אותי לנקודה שבה הכל מתחיל מחדש'.

הצילום הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה של ג'וזיאן, כשבשנים האחרונות הצילום המשפחתי נמצא במרכז, כחומר המגרה את הזיכרון. היא נולדה בליון בצרפת בשנת 1949 ואת עשייתה האמנותית בחיפה נטשה כאמור לפני כעשר שנים, לאחר שהחליפה כשבעה לוקיישנים של סטודיו וכך הכירה מקומות רבים בעיר (עיר תחתית, הדר ברחוב מסדה ובמתחם הפירמידה ומרכז לאמנות עכשווית).

היא משתמשת במעין 'זיכרון תותב' (memory prosthetic) כדי לתאר את התהליך שבו הבניות מחודשות של העבר מייצרות זיכרונות חלופיים המחקים חוויות אמיתיות במציאות. היא מפזרת סימני דרך, כשהיא מחפשת את ה'אותנטי' ביחס לעברה האישי דרך עבר קולקטיבי או הייצוג הקולנועי המשותף שלהם. היא מעלה שאלות לגבי תפיסת המציאות והבניית זיכרון והצורך שלה ושלנו להיאחז ב'אמת' או לנסחה מחדש. דרכם היא עוסקת במסע, בהגירה 'משם לכאן', בשייכות, בשפה ובניכוס.

מספרת ג'וזיאן ונונו: מאז ילדותי, סיגלתי לעצמי את היכולת לברוח מהמציאות כדי למצוא מקלט בבדיה, ועד מהרה זו הפכה למרחב אינטימי בו בניתי עולם אחר, חסר גבולות. ברבות השנים, זה הפך למעין הלך נפש וכמובן חומר ליצירה וזו לא הייתה עמדה אינטלקטואלית. הזיכרון הוא עירוב בין מה שקרה לבין מה שאנו זוכרים. הוא הפיכתו הראשונה של הממשי לבדיה. ממש כמו בקולנוע, סדנת האמן היא המקום שבו הממשי מגיח מחדש בדמותה של בדיה, המוקרנת על מסך הווידיאו'.

היא לא תשכח לעולם מפגש מחודש ומקרי שלה עם סצנת הסיום המפורסמת של הסרט '400 המלקות', שבו זיאן פיאר לאו, השחקן שמגלם את אנטואן, גיבור העלילה, עוצר את מהלך הריצה שלו, מסתובב, ומסתכל אל מצלמה. הפריים הקפוא בתמונה האחרונה של הסרט היה מעין ניצוץ, שהפעיל והתחיל את היצירה של ג'וזיאן שביצירותיה המוצגות בתערוכה רושמת את דיוקנו של אנטואן עומד על שפת הים כשעתידו אינו ידוע, עשרות פעמים, שוב ושוב. לאורך כל הסצנה האחרונה הוא רץ, ואילו דווקא העצירה הקפואה שלו מסמנת עבורה את תחילת היצירה שלה.

ג'וזיאן ונונו: 'סרט זה שיחרר אצלי יצירה שלא חשבתי שתתקיים אצלי. זיהיתי בסצנה אלמנטים ביוגרפיים שלי עד שלא יכולתי להפריד בין השניים. המציאות והאשליה התערבבו והפכו לזיכרון חי , מזויף, מפוברק, אך בעל אלמנטים שקרו באמת. סצנה דרמטית זו מכילה את כל תמצית הסרט, שחזר אליי במלוא עוצמתו, וכך הבנתי שהסרט מחובר למעשה לסיפור ילדותי.

צפיתי בסרט מספר פעמים בעבר ובכל פעם הוא ריגש אותי מחדש, מבלי שאבין מדוע. נפגשתי עם הסצנה שוב, כשעבדתי בסטודיו על צילום כיתתי שלי מבית הספר היסודי. עבור טריפו, הסרט הזה הוא אוטוביוגרפי והתברר לי שגם עבורי. כל זכרונותיי מבית הספר היו בסרט זה. אין לי הסבר רציונלי אבל מאותו הרגע, בכל יום שהגעתי לסטודיו יצרתי עוד רישום של השחקן. תמיד אותו רישום. כך יצרתי עשרות רישומים שהכילו את התנועה ואת הריצה של השחקן – ריצה שהיא הבריחה לחופש. הריצה שאני יוצרת בווידאו היא מעין שחזור של הרגע לפני שהתמונה מקפיאה את התנועה'.

בתערוכה מוצגות גם יצירות הקשורות לילדותה בהקשר של הסרט '400 המלקות': 'החלטתי לקחת צילומים מהאלבום המשפחתי, וכשהסתכלתי על צילום שלי מכיתה ב' בבית ספר לבנות, מאוד התרגשתי ואף נמשכתי לנגטיב של התמונה, שקצת מוריד מהפן האישי והופך אותה למעורפלת. השוויתי את הדמות של הילד שרץ בסרט לדמויות של הילדות שמופיעות בצילום הישן יחד איתי.

הדגשתי את השפתיים האדומות שלהן, וכך נוצר סרטון וידיאו של ילדה מחייכת שהשפתיים שלה הולכות וגדלות עד שהן מתכווצות והופכות לנשיקה, וממולה נמצאות שתי דמויות של הילד מהסרט כשהוא רץ. כך, למעשה, היצירה שלי מצליחה לנצל את החוויה האישית שלי, כשאני לא מדברת על עצמי אלא על מהות הזיכרון'.


את מנסה להחיות את העבר?

'העבר הוא רגע שהסתיים. רוֹבֶּר בּוֹבֶּר, הקולנוען היהודי צרפתי, שהיה עוזרו של טריפו בשלושת סרטיו הראשונים, שואל: 'כיצד להראות את מה שנעלם?' אני לא מנסה להחיות את העבר, אלא עוסקת בזיכרון, שנמצא עבורי בין המציאות לבדיה, ואני בודקת את הגבול שביניהם. כשהמציאות מסתיימת היא נשארת אצלנו בזיכרון והופכת לסיפור שאנחנו מספרים כשאנו מראים, למשל, צילומים מהאלבום המשפחתי. כל פעם שאנחנו מראים אותו צילום, אנחנו כבר לא מספרים אותו סיפור במדויק. זה פרט שמרתק אותי. מכאן, הסיפור הזה מתחיל לנוע בחופשיות בתוך הבדיה'.

התערוכה 'בקולנוע הקרינו את 400 המלקות' תוצג עד ל-29.5.21 ב'מקום לאמנות'.

אוצר: ניר הרמט

הכתובת: רחוב שביל המרץ 6, תל אביב.

לאתר של ג'וזיאן ונונו הקליקו כאן:


www.josyanev.com
האמנית ג'וזיאן ונונו, צילום: אלבום פרטי

האמנית ג'וזיאן ונונו, צילום: אלבום פרטי

האמנית ג'וזיאן ונונו, צילום: יח'צ

 
שלח לחבר להדפסה

כתבות נוספות במדור תיירות :
*   יחד עם עשרות אלפים ברחבי העולם תציין...
*   תמיר קורבין מנכ'ל מלון 'המלך דוד' מארח...
*   LONDON TAXI ב-TEL AVIV. אוהד זליגמן יו'ר הקבוצה...

אינדקס אתרים  
SSD בניית אתרים

הוסף למועדפים